10. יש פרקים שבעקבות צפייה בהם מגיעה איזושהי התרוממות נפש, הרגשה שצפית בפרק מרתק, שהחזיק אותך במתח לכל אורכו. זה בדיוק מה שקרה לי בפרק סיום העונה השנייה של "זהות בדויה". זה התחיל עוד בפרק הקודם, עם הפגישה הטעונה בין סלואן לג'ק בריסטו (זה, אגב, המקום לשבח את טלעד על ההחלטה לשדר ברצף את צמד פרקי סיום העונה הזאת, בדיוק כמו שעשו בארה"ב), המשיך עם הקפיצה מהגג של אמא של סידני, שהותירה אותי חסר נשימה, והגיע לרגע השיא של הפרק - הדרך שבה מגלה סידני על זהותה האמיתית של פרנסי, בסצנה מחשמלת ומדהימה. הקרב שבא בעקבות הגילוי ושתי הדקות האחרונות של הפרק, בהונג-קונג, חתמו את אחד הפרקים היותר משובחים בסדרה הזאת. טלעד, מתי אמרתם שתשדרו את העונה השלישית? ביולי?

9.5. אי אפשר שלא לגשת לעונה הרביעית של "24" בחשדנות מסוימת. האם היא תתחיל טוב ותהפוך לרעה יותר בהמשך? תתחיל רע ותשתפר? תצליח לשמור על רמה קבועה לאורך כל העונה? האיכות של פרקי "24" כל כך השתנתה ברמתה לאורך שלוש העונות האחרונות, שבאמת, מוטב לא לחשוב על זה. שני הפרקים הראשונים של העונה הרביעית ששודרו במוצ"ש היו פשוט מעולים, והפגינו פוטנציאל מצוין להמשך. וזה מספיק לי. באמת שלא שווה לחשוב על זה יותר מדי בשלב הזה (BS).

9. עוד פרק מקסים במיוחד של "אברווד", שנפתח עם איזכור חינני ל"באפי", אבל עסק בנושא הדיכאונות של איימי. ההתפרצות המפתיעה ליד הלוקר, העימות המרגש עם אביה, אבל בעיקר החלומות שלה על הטביעה וההופעה המרגשת של קולין, שללא מילים מזמין אותה להצטרף אליו. גם הסיפור המקביל בפרק, זה שעסק בחשדנות של דיליה כלפי לינדה אבוט, היה עשוי בצורה נהדרת, במיוחד ההסבר של מדיסון לאפרם עליו חוזר אפרם בפני אביו, וקטע הסיום שבו נואמת דיליה על הגיבורה שלה. מרגש, מקסים ומענג.

8.5. שני פרקים של "דדווד" שודרו בינתיים, וכבר אפשר להגיד שמדובר בסדרה שהצליחה לסחוף אותי עמוק לתוכה. הדמויות אמינות ונראות כאילו אנחנו מלווים אותן שנים, הסיפורים מעניינים, קווי העלילה מרתקים וכמו כמעט כל מה ש-HBO חתומה עליו, ההפקה מקצוענית לחלוטין ומרשימה. זה נראה כאילו הסדרה ממש צולמה ב-1876.



8. שני אירועים הפכו את פרק השבוע של "לגדול בלי בושה" לטובים במיוחד - הפרידה המרגשת מסטיב וסצנת הסיום - זו שבאה אחרי הכתוביות - עם המפגש המחודש של מרטי והכלב עם אמו. וזה ממש לא אומר ששאר הפרק לא היה טוב, ההיפך הוא הנכון.

7. "חברים לנצח" ממשיכה להיות הסדרה הבריטית המשובחת הזאת שרובכם לא רואים וחבל. הפעם קיבלנו סצנה משעשעת להפליא (באטל הריקודים), אחת היסטרית (הבריחה מבר היינות) ואת אנדי שחזר סוף סוף כדי להתעמת עם עניין הרומן של קארל ואמה. חבל רק שנצטרך לחכות לפרק הבא כדי לגלות מה יקרה בגזרה הזאת.

6. שיא חדש של מודעות עצמית נשבר השבוע ב"טלנובלה בע"מ". השחקן ירון עצמון, ששיחק את אפי בטלנובלה "משחק החיים", התארח בתפקיד עצמו. הוא הגיע לצילומי הטלנובלה הפיקטיבית והתחנן שיתנו לו תפקיד, ולא איכפת לו איזה - וזה יכול להיות אפילו תפקיד של שחקן שבא להתחנן שיתנו לו תפקיד. בנוסף לכך, עצמון נאלץ להתמודד עם כל שאר דמויות הסדרה שהיו בטוחות שהוא בעל פיגור שכלי, עקב הדמות ששיחק ב"משחק החיים" (איילון צפון).

5. העונה השלישית של "סמולוויל" נפתחה עם רוטגר האוור בתפקיד אורח ועם קלארק שמסרב לצאת מהשפעת הקריפטונייט האדום. קו העלילה העוסק בלקס האבוד על איזשהו אי היה עשוי בצורה לא רעה בכלל, כמו גם הרעיון להעניק לג'ונתן קנט כוחות בדיוק כמו לבנו, כדי שיוכל להתמודד מולו במטרה להסיר את השפעת הטבעת. נחמד.

4. תומאס קאבאנו ("אד") הוא תוספת חביבה ל"ג'ק ובובי", במיוחד בגלל ההתנהגות הילדותית שלו שמסתירה את האופי האחראי שלו, ומהווה ניגוד להתנהגות הרצינית של גרייס, שמסתירה אופי דווקא פחות אחראי (עישון הגראס שלה, למשל). קצת חבל, שבסיום הפרק השני בהשתתפותו, נראה כאילו ההפקה נאלצה לוותר על שירותיו להמשך העונה, מה שאילץ אותה למצוא דרך תסריטאית לא כל כך אמינה להעיף אותו.

3. משהו קטן העיב על חגיגות פתיחת העונה הרביעית של "24" בישראל 10 - היציאה החפוזה לפרסומות תוך כדי קטיעת השעון - אחד מסימני ההיכר של הסדרה. השידור במסך מלא לא תרם, כמובן, לטעם החמצמץ שנותר מהשידור.



2. "בעקבות הגביע האבוד" היא אכזבה גדולה. עמנואל רוזן, איש מקצוע מעולה כשזה קשור בפוליטיקה, נסחף שם פעם אחר פעם לקלישאות ומתקשה לעניין באמת. השבוע הוא שאל את הצופה שאלה רטורית: מתי התרגשתם יותר, כשגל פרידמן זכה בזהב או כשנחנך נתב"ג 2000? השאלה הוצגה כחלק מתיזה שעיקרה טענה על כך שהמדינה צריכה להשקיע סכומים גדולים יותר בפיתוח הכדורגל. האם גם בנושאים שקשורים לפוליטיקה הוא היה מרשה לעצמו להיות כזה פופוליסט? (Munch)

1. HOT - נמאסתם. גם בגלל הנקודה הירוקה מצד שמאל למעלה בערוצי הבית שלכם (שב"מלך השכונה" של השבוע הופיעה לא פחות מחמש פעמים מפתיחת הפרומואים שלפני הפרק ועד לסיומו), אבל בעיקר בגלל אי-ההמתנה אפילו לכתוביות הסיום כדי להעלות את הבאנר המקומם שלכם בתחתית המסך, לעיתים על התרגום עצמו (השבוע זה קרה כמדומני ב"בוסטון ליגל"). אתם פשוט מ-ע-צ-ב-נ-י-ם. לא משנה אם אתם HOT3, ביפ או Xtra HOT - מתי כבר תבינו שגישת ה"כמה שהפופ-אפ שלנו יותר גדול, ככה יש יותר סיכוי שישימו לב אליו" היא גישה שגויה מיסודה?


בשולי הממיר
הסימפסונז חגגו שלוש-מאות (ושתיים) פרקים באחד הפרקים היותר משעשעים ששודרו כאן בזמן האחרון. ולא רק בגלל המודעות העצמית הזאת עם המונה שהגיע ל-300.

באחד הממירים הקודמים כתבתי שקשה לי להתחבר אל "הסמויה". שני הפרקים האחרונים גרמו לי להתקרב אליה קצת יותר. הפרק הקודם, בזכות ההתנהגות האנושית של אחת הדמויות היותר מעצבנות בסדרה, זיגי, קצת אחרי שהוא יורה, בהתקף זעם, ביוונים שניסו לסדר אותו. והפרק הנוכחי בגלל הסיום שלו, בו פרנק מתקרב אל מה שנראה כמותו הצפוי. הקליף-האנגר המפתיע הזה רגע לפני פרק סיום העונה גורם לי לחכות - סוף סוף - לפרק הבא בסדרה.



אמא של "מוות" ב"איש משפחה" היתה לא אחרת מאסטל האריס, הלא היא אסטל קוסטנזה, אמא של ג'ורג'.

פרנץ' סטיוארט (הארי מ"מפגשים מהסוג האישי") קפץ לבקר השבוע ב"פחות ממושלמת".