סופה של "הסופרנוס" הוא גם סיומו של עידן טלוויזיוני. מעבר לכל הדברים שנכתבו עליה, "הסופרנוס" פשוט היתה סדרת טלוויזיה מעולה. לא רק בגלל המשחק, הבימוי, הצילום, התסריטים, או הסיפור המרכזי בו עסקה. לא רק בגלל ההמשכיות ושימת הלב לפרטים הקטנים. לא רק בגלל הדמויות המופלאות. אלא בעיקר בגלל מה שהיא עשתה לנו, כצופים. מספיק היה לשמוע את צלילי "Woke up this morning" בפתחו של כל פרק, כדי לדעת שעומדות לעבור עלינו 50 דקות של טלוויזיה שלא רואים בשום מקום אחר.

במסגרת ההכנות לספיישל שאתם עומדים בפתחו, יצא לי לצפות השבוע בפרק "חלום המבחן" (שאת הניתוח המפעים עליו אתם יכולים לקרוא ממש כאן). "את הדברים ש"הסופרנוס" עושים בעשר שניות של סצנה ללא דיאלוג, יש סדרות שלא מצליחות לעשות בפרק שלם", אמרה לי Which Witch במהלך הצפייה. ואני חושב שזה מסכם את המהות של כל העניין הזה בצורה הטובה ביותר.



וזו הסיבה שהתכנסו כאן הערב. פרידה מאחת הסדרות הגדולות ביותר שזכינו לצפות בהן. אתם מוזמנים להיזכר בדברים שנכתבו על פרקים ספציפיים בממירים השונים, לנסות להבין יחד עם עומרי ולורט את סוד קסמה של הסדרה, לקרוא את מילות הפרידה של לירון בונאנו, לעיין במאמרו של נורטון שמחבר בין "הסופרנוס" ליצירה הקולנועית "הסנדק", להתמקד בעזר שכנגד, אחת הדמויות היותר חשובות - כרמלה, להבין מדוע "פיין בארנס" הוא הפרק האהוב על איתן גשם, לנסות להבין את המשמעויות הטמונות בחלומו של טוני ב"חלום המבחן", לעיין בביקורת על הפרק האחרון בסדרה או לקרוא עליו ניתוח קטן.

תבלו. ואל תשכחו להשיג לעצמכם אקדח.


אל עמוד הספיישל