וואו, פרק פשוט אדיר. כתוב מצוין, משוחק מעולה ובעיקר משחק על החוזק של הסדרה בכלל ובעונה הזו בפרט - שילוב מנצח של קומדיה מבריקה עם דרמה אנושית חזקה ביותר.

אז כן, היה פער משמעותי באינטנסיביות ובעניין בין העלילה המרכזית החזקה כל כך לבין עלילת המשנה הקלילה, אבל במבט לאחור, ייתכן מאד שזה היה מהלך חכם מצד הכותבים. המעברים בין שתי העלילות רק המחישו את עוצמת הסיפור המרכזי, ולא היה שום טעם לכתוב עלילת משנה ש"תגנוב את הפוקוס" לסיפור העיקרי, שניכר היה שנבנה לאורך זמן, ובחכמה רבה.

הו, מייקל, מייקל. עם כל התכונות הבלתי אפשריות שלו, אני מוצא את עצמי מחבב אותו כל כך ומרחם עליו כל כך. סטיב קארל הוא פשוט וירטואוז. אין דרך טובה מזו לתאר אותו, והוא נתן בפרק הזה הופעה מבריקה אפילו מתמיד. קטע ה-"That's what she said" היה פשוט גאוני. החל מהדרך הרצינית שבה מייקל אמר את המשפט (הייתי חייב לעצור ולתת לצחוק להירגע למשך מספר דקות), ועוד יותר מכך הרצינות שבה הנוגעים בדבר לקחו את המשפט וההקשר שלו.



אבל זו היתה רק ההתחלה - היו כל כך הרבה בחירות אומנותיות מבריקות מצד התסריטאים: הנוכחות של הגברת שמקריאה את הפרוטוקול שהוסיפה פן קומי שונה, הנוכחות של טובי (הקטע שבו הוא נקרע מצחוק כשהוא שומע מה מייקל כתב על ריאן פשוט היסטרי), העלאת רגעים חשובים מהעבר כמו התמונה בג'מייקה וכל סיפור היחסים הלא ברורים של מייקל וג'ן, הסצנה המעולה של מייקל וטובי בארוחת הצהריים (מצד אחד, זה היה מצחיק שמייקל העיף לו את האוכל. מצד שני, זה היה ממש ילדותי. מצד אחר, קצת מגיע לטובי שמעלעל ביומן שלו מול הפרצוף שלו ועוד מנסה להתחבר אליו).

אבל הכי מבריק היה השימוש ביומן האישי של מייקל. החל מצורת הכתיבה שלו כמו ילדה קטנה ("XOXO". ענק!), דרך האכזבה שלו מג'ן, המבט האומלל שלו בהפסקת הצהריים כשכולם מעיינים ביומן והשיא - ההבנה שלו בסיום הפרק שג'ן הביאה איתה את היומן מוכנה מראש להשתמש בו לצרכיה.

בכלל, הרגעים האלה שבהם מייקל מגלה חכמת חיים והבנה אנושית בלתי צפויים, דווקא כשהילדותיות שלו נחשפת במלוא מערומיה, הם הכי אהובים עליי בסדרה. המשפט שלו בסיום ("אתה מצפה שהחברה שבה אתה עובד תדפוק אותך, אבל אתה לא מצפה שהחברה שלך תדפוק אותך") היה ממש נכון והגיוני. ועדיין, למרות המשפט הזה, עדיין אפשר לתמוה אם הוא לא בחר בחברה רק בגלל שדייויד אמר עליו שהוא "נחמד", כי אין ספק שהוא אהב את זה.

ואחרי כל זה מייקל וג'ן נוסעים יחד הביתה, ומה שהכי מדהים - זה בכלל לא נראה לי מוזר כשצפיתי בזה. אין ספק שהסדרה מצליחה להעביר את הרעיון שיחסים בין בני זוג יכולים להיות מסובכים ודפוקים לגמרי.

אשר לעלילה השניה: קלי היתה מצוינת (אהבתי את זה שהיא מסבירה שהיא עושה "סמאקטוק" ולא "טראשטוק" ומסבירה מה ההבדל, ואז בסצנה הבאה מדברת רק "טראשטוק". קלי קאפור היא מלכה), פאם היתה מתוקה, למרות שקצת מוזר שלקח לה כל כך הרבה כדי להגן על כבודה ואהבתי את המשחק שלהן בסוף, במקום ללכת על הטריק הצפוי שפאם תקרע אותה, הלכו על הדבר ההגיוני - שתיהן לא יודעות לשחק. ג'ים היה חמוד, במיוחד בקטע שבו הוא רצה להגן על הכבוד של פאם, אבל בסה"כ היה קצת אנמי בפרק הזה.



דווייט שוב היה במיטבו. הקטע עם הערצת שחקני הפינג פונג הזרים היה מעולה וקורע. ומוס! איזה כיף לראות אותו, אפילו לשנייה!

אוף, שתיגמר כבר השביתה הזאת, אני כבר מתגעגע... ציון: 10.