המסך המפוצל

הממיר 24/2/08

הגברים של שדרות מדיסון, החיקויים הנהדרים של הדמויות מהישרדות, מתי נתנשק והאם יש או אין מה לראות בטלוויזיה?

מאת: ברק דיקמן

פורסם: 24-02-2008
67 תגובות
מאז ומעולם שנאתי את המשפט "אין מה לראות בטלוויזיה". הוא נאמר בהזדמנויות שונות ע"י אנשים שונים, בדרך כלל אחרי ערב של זפזופ לא ממש מוצלח בין תוכניות בעלות רמת עניין כזו או אחרת. הטענה הנגדית שלי לכל אותם אנשים היא ש"יש מה לראות. צריך רק לדעת איפה". מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי בונה לעצמי לוח שידורים משל עצמי, שמותאם לתוכניות שמעניינות אותי, וכמעט אף פעם לא הייתי מעביר ערב שלם בזפזופ ובהתלוננות ש"אין מה לראות בטלוויזיה". הסיבה להעלאת הנושא הזה כאן, כרגע, היא העובדה שהממיר שלפניכם דל מאוד. לא זכור לי מצב שבו כמעט לא היה לי על מה לכתוב השבוע. נדמה שהמשפט "אין מה לראות בטלוויזיה" היה השבוע משהו חצי-לגיטימי. למה רק חצי לגיטימי? כי גם בשבוע דל שכזה (מבחינתי), צפיתי בהמון המון טלוויזיה. אלא שרובה ככולה, היתה השלמות משבועות קודמים, כלומר תוכניות שאין מה לכתוב עליהם בממיר הנוכחי. ואם כבר הסתייגויות, אז גם את הדברים הללו צריך לסייג: בעידן הטלוויזיה הרב "יש כל כך הרבה תוכניות בכל רגע נתון, שהצופה הממוצע אפילו לא יודע שהוא לא יודע שהוא מפסיד משהו מעניין" ערוצי, יש המון דברים שאני יודע שאני מחמיץ לצד המון דברים שהייתי נהנה מהם אם רק הייתי יודע על קיומם.

ואחרי כל ההתנצלויות המבולבלות הללו, הנה המיני-ממיר של השבוע שלי בטלוויזיה. אתם מוזמנים, כרגיל, להוסיף את שלכם.

10. במשך העונה הראשונה של "Mad Men" הציגה בפנינו הסדרה לא מעט סוגיות ושאלות מעניינות, אבל דומה כי השאלה המעניינת מכולן היתה תמיד "מי אתה דונלד דרייפר?". במלאכת מחשבת, אט אט ובצורה חכמה ועדינה, "קילפה" הסדרה עם הזמן את המעטפת שמסביב לדמות האניגמטית הזאת. טפח אחר טפח נגלו בפנינו המניעים והמאווים שמניעים את דרייפר. גילינו ששמו האמיתי אינו דונלד דרייפר בכלל, אלא דיק וויטמן. למדנו שהוא ברח ובורח ממשפחתו האמיתית ושהוא נושא עמו צלקות מעברו במלחמה. אבל לא באמת ידענו מה עומד מאחורי ההתנהגות המוזרה שלו בכל הנוגע לעבר הזה. הגילוי המרעיש במהלך הפרק על הזהות האמיתית של דרייפר והסיבות להיווצרותה - העובדה שבשל פאשלה שלו נשרף הדרייפר האמיתי למוות, הבלבול המקרי בביה"ח וההזדמנות של וויטמן לאמץ את זהותו של דרייפר ולברוח מעצמו ומחייו הקודמים, ולאחר מכן הרגע שבו אחיו מזהה אותו ברכבת והוא נמלט ממנו (ולמעשה, מעצמו) - כל אלה היוו חוויית צפיה מטלטלת ומפעימה, ויצרו פרק מרתק, וכמה מהרגעים הטלוויזיוניים הטובים ביותר של השנה כולה. העובדה שראינו את האמת הזאת רק אחרי הסצנה שבה דרייפר מגיע אל רייצ'ל וממש מתחנן אליה שתסכים לברוח איתו לכל מקום, רק לא להישאר שם, האירה פתאום את הרגע הזה באור חדש, ואפשר היה להבין איך אדם שמשדר כל כך הרבה בטחון עצמי ושקט נפשי מתפרק פשוט לחתיכות ברגע אחד. אהבתי גם את ההתנהגות הבוגרת והאותנטית של רייצ'ל, בלי ספק דמות מעניינת בפני עצמה, ואין ספק שדון מוצא בה דמות שהוא יכול להזדהות איתה ולדבר אתה בגובה העיניים. גם הסיפור של פיט שמגלה על העבר של דון היה מעניין ומותח, ואהבתי את הדרך שבה דון התמודד איתו, ובמיוחד את הדרך שבה ברתהאם הפיקח התמודד אתו ("מר קמבל, למי אכפת?" אולי השורה הטובה ביותר בפרק). היה מעניין גם לראות שפיט הראה את פרצופו האמיתי, כמי שלא יבחל בשום אמצעי כדי לקדם את עצמו, אבל לא היה מספיק חכם כדי, למשל, לאיים על דון בחשיפת המידע לציבור הרחב (דבר שהיה מפחיד את דון לא פחות). הסיפור על יום הבחירות והזחיחות של אנשי המשרד מצד ניקסון - ש"עטף" את הפרק - היה מעניין לא פחות, ועשוי היטב. פרק פשוט פנטסטי, שראוי לכל סופרלטיב, כמו כל הסדרה הזו (איתן גשם).

9. "ארץ נהדרת" של השבוע הציגה כמה מהחיקויים היותר גאוניים שזכורים לי. אסי כהן היה מופלא כדן, אורנה בנאי היתה ליה מדהימה, אלי פיניש היה אדיר כמשה, ועלמה זק היתה היסטרית כויקה, למרות המיעוט בשורות הטקסט. והכי כיף? טל פרידמן משחזר את החיקוי של ראובן מ"בטיפול", כשהוא מדיח את "הילד השמן". היסטרי ומעולה.

8. "מתי נתנשק" הציגה השבוע פרק מרתק. זה התחיל כבר בסצנת הפתיחה כשמיקי, באחת מהתפרצויות הכעס האופייניות לו, כמעט רואה את רונה, והסתיים כשרונה שומעת את קולו של מיקי ומזהה אותו, למרבה האימה. בין לבין קיבלנו סצנה יפה עם יסמין ומגש הפיצה, אחרי ששירה מגלה סוף סוף מי היה אביה.

7. פרק נחמד ב"4400", שכלל קייל אחד (XY?) שעולה על מיקומו הנוכחי של ג'ורדן, טום אחד שמחפש אחריו ונקלע לעיירה מוזרה בשם אוונסטון, ומאיה אחת שחולמת על עלייתו של יואיט לשלטון ועל מה שזה עושה ל-4400. אהבתי את הסצנות בעיירה, עם כל אותם אנשים שלקחו את הפרומייצין, ועם כל היכולות המיוחדות המגניבות שלהם, כמו גם את העובדה שקייל לא מוכן להזריק לאביו את הפרומייצין בכפייה, למרות אותה נבואה בספר.



6. משהו אחד קטן שהצחיק אותי מאוד בפרק של אתמול ב"הישרדות": איזה מזל שיש את מועצת השבט. איזה מזל שההפקה יכולה להחליט מי מהשורדים יהיה הראשון שיצביע, כי אלמלא המשפט "שחר, את ראשונה" בכלל לא הייתי זוכר ששחר עוד נמצאת על האי. אחלה אסטרטגיה, שחר. אם לא זוכרים איך קוראים לך, אי אפשר לרשום את השם שלך על הפתק.

4. הפרק של יום ראשון שעבר ב"בטיפול" היה כנראה הפרק המשעמם ביותר בסדרה. טליה היתה דמות מעניינת בפרקים הראשונים, ועכשיו אני מרגיש שהסיפור שלה לא מתקדם לשום מקום. פתאום גם יש לה איזה פוביה מהמילה "הריון" - לא יודע, הסיפור הזה לא מתיישב לי טוב, ולפחות כרגע הוא גם עשוי בצורה לא מספיק מעניינת.


בשולי הממיר
ב"בניחוש חוקר" התארח ג'ון איימוס, כדודו של גאס. הוא היה, בין היתר, פיצוואלס מ"הבית הלבן" ובאז מ"גברים על עצים".

ב"חוק וסדר מדור מיוחד" של לפני שבועיים התארח זאק גיפורד, עוד לפני שהיה מאט סארסן ב"אורות ליל שישי". גם הפעם הוא היה ספורטאי בתיכון.