בינתיים, אני מאוד מאוד מרוצה מהעונה הזאת. הפרק השני נפתח באחד הפתיחים היותר חזקים שאני זוכר בסדרה הזאת, גם בזכות המוזיקה וגם בגלל האירועים, שהיו מסתוריים ומפחידים כדבעי. בהתאם, גם המקרה הרפואי היה מרתק במיוחד הפעם, ובטח יותר מהמקרה של הפרק הקודם. אהבתי מאוד גם את הקטע עם דוקטור אושיי, מי שהאוס ניסה לטפח כמחליפו של ווילסון, אבל הדבר שהכי אהבתי בפרק היה כל הסיפור עם הבלש הפרטי. החל מסצנת הגילוי המשעשעת, שהיתה כתובה בצורה נפלאה, דרך הסצנה המבריקה באוטו גלידה, כשהוא מדבר עם האוס על ווילסון וכלה בכל האינטרקציה בין האוס לבלש והקשר לווילסון.



כמה דברים מעניינים נוספים קרו בפרק:

1. החולה לא מהססת לשקר ולהגיד שיש לה בת כדי להציל את עצמה - מוטיב "כולם משקרים" המפורסם.

2. הבלש מספר להאוס שבפגישות האבל של ווילסון, שמו של האוס כלל לא עולה. "או שהאוס לא חשוב כלל לווילסון, או שווילסון מקווה שהאוס לא חשוב לו", אומר הבלש. זה מעניין, כי זה גורם להאוס לחזור לחולה, לקבל דיווח שיש מצב שהדיאגנוזה הלא הגיונית שלו שזה סרטן היא נכונה, ולהחליט שזה בכלל לא סרטן. בהתחלה זה נראה כאילו האוס מוותר כאן בצורה מסוימת על ווילסון, ורק אחר כך אנחנו מבינים שהוא צדק. ועדיין, השאלה המתבקשת היא האם ההתעקשות על כך שזה סרטן עד לרגע זה נבעה רק בגלל ווילסון?

3. האוס הולך אל ווילסון, שנחוש בדעתו להתנתק לחלוטין מהאוס, ומסלק אותו מהבית, למרות הכנות הנוגעת ללב של האוס.

מעבר לזה, וכרגיל ב"האוס", הפרק היה כתוב בצורה שנונה מאוד. קצת פחות אהבתי כמה מהחלקים הויזואליים בפרק (למשל הבדיקת של המת), וגם הרגשתי כאילו סיום הפרק, עם פיתרון המחלה ("העולם לא כזה מכוער") והאינטרקציה האחרונה של האוס עם החולה, היה מעט מפוספס. ועדיין - פרק טוב. ואם הבלש הפרטי כאן כדי להישאר, זה יהיה בכלל מגניב. ציון: 8.