העונה הזו נפתחה בקול תרועה, אבל עושה רושם שהיא קצת נחלשת, למרות שמלבד הפרק עם הפטריות לא היה אף פרק שהיה ממש מאכזב. הפרק הזה המשיך מגמה שהחלה בפרקים האחרונים - העלילה שקשורה בוינס היתה משעממת והתחושה היתה שהכותבים ממשיכים לנסות ולהציג את וינס כבחור "מקסים" ובעל "לב טוב" בניגוד לדיוות הרגילות בהוליווד. זה נחמד, אבל זה לא מעשי ולא ממש מעניין, וזה משאיר את הדמות תקועה במקום, ללא שום התפתחות.

לפי הגישה של הכותבים, בסיום הפרק וינס זוכה ב"פרס" על ההתנהגות האצילית שלו כלפי הדוגמנית הבאמת מסכנה. ומה "הפרס"? בילוי שלו ושל חבריו עם דוגמניות יפהפיות. אוקיי... הכותבים ראו את הסדרה בעונות הקודמות? מה בדיוק הפרס פה? ממתי וינס צריך מניע / גמול כדי להשיג בחורות יפות (גם כשהוא במשבר)? החלק היותר טוב בעלילה הזו היה הסצנה ההזויה משהו של וינס עם אותו מעצב שאיכשהו הצליחה להרגיש כמו משהו שבאמת מאפיין את התעשייה הזו.

מנגד, הסיפור של ארי והתפקיד שמוצע לו היה מעניין מאוד, למרות שגם הוא מרגיש כמו כלי תסריטאי נוח. ובכל זאת, העלילה הזו סיפקה רגעים משעשעים רבים, החל מההתנהגות של ארי במהלך ההלווייה, השיחה שלו עם דיינה גורדון והתגובה של אשתו לעסק הזה, הניסיונות של לויד "לחלוב" ממנו את המידע, הופעת האורח המצוינת של ג'פרי טמבור (שהזכיר קצת את הדמות שהוא גילם ב"לארי סנדרס") והתמוטטות העצבים של ארי שהובילה להחלטה שלו לרדוף אחר החלום.

הקטע שבו ווינס וארי מוצאים עצמם במקרה באותו מקום היה מאולץ לחלוטין, אבל קשה לומר שלא היה מעניין לראות את היחס המיוחד של ארי לוינס, שהופך להיות שותף הסוד היחיד שלו, ובמיוחד את המבט המאוכזב של ארי לנוכח התגובה הצוננת של וינס, שהראה עד כמה ארי אוהב ומעריך את וינס ומשווע לתמיכתו ולאישורו. אמנם לא הכי אמין מבחינה מציאותית, אבל בהחלט יוצר טלוויזיה לא רעה.

בסך הכל, פרק לא מאוזן, שלמרות הכל סיפק כמה רגעים ראויים. ציון: 7.5.