דקסטר, עונה 3, פרק 12

צפיתי בפרק האחרון של דקסטר מתוך ציפייה לתסריט מותח, אלים ומדמם במיוחד. אחרי הכל, זהו פרק סיום העונה של החתיך החותך, הרוצח הסדרתי שכולנו שונאים לאהוב. כבר עם הפיהוק הראשון הייתי צריכה לדעת שציפיותיי יתבדו. מחשבותיי החלו לערוג דווקא אל הפרק הקודם רווי הקליימקסים, בו נחצו הקווים, שהותיר בי את אפקט ה\"וואו\". הפרק בו דקסטר הורג את החבר היחיד שלו, מיגל פראדו, לאחר שזה התגלה כרוצח - במובן הרע של המילה. מיגל, בנשמת אפו האחרונה, נשבע שהנקמה בדרך, ודקסטר מבין שלעולם לא יוכל לקיים קשרים אנושיים. דם, בגידה וייסורים - מתכון לפרק סיום עונה מושלם.

אלא שהפרק שאכן סיים את העונה קלקל את הצער. במקום לקחת את ה\"וואו\" עוד רצח אחד קדימה, הוא לקח את דקסטר והפשיט ממנו את דמותו של מיסטר הייד, הנעה לה במעמקי המוסר בין השחור והאפור, והמיר אותה בדמות שכמו לקוחה מ\"האנטומיה של גריי\", המפזזת לה מקסימום בין לבן-פנינה ולבן-שנהב. דקסטר לא אמור לסמל את הרוע המוחלט, אלא את הרוע ההכרחי. לגרום לנו להרגיש לא בנוח על כך שאנחנו מרגישים בנוח עם רצח בדם קר. לתרץ זאת במוחנו שזה בסדר להרוג רוצחים, אך עם זאת לשאול את עצמנו: האם זה בסדר גם ליהנות מזה? מעין \'הרצחת וגם התבדרת\'? אבל בפרק האחרון ראיתי לבן בעיניים. דקסטר הפך להיות יותר מדי נורמלי.

היה זה פרק בסימן מתון, כמעט נטול דם ואלימות. גם אלימות מילולית כמעט שלא זכינו לשמוע, כאשר אפילו דברה צמצמה את כמות הקללות לשניים-שלושה \'Fuck\' ברצף, וזהו. לרגע היה נדמה שהגאולה תגיע מסצנת העימות בין ג\'ורג\' קינג ודקסטר, שני רוצחים שקורצו מאותו חומר, \"החומר ממנו עשויים סיוטים\". הסצנה אמנם ניסתה לספק את הסחורה והציגה לנו עימות חזיתי בין שני רבי-מרצחים מעולמות שונים: פושט העור הברברי, ודקסטר הפדנט המודרני. אבל היה כאן פספוס. רציתי לראות דו-קרב בין שתי מפלצות, לא דו-שיח. לא רציתי לראות את הרגישות היוצאת מדקסטר כשהוא מתחיל לחשוב על ילדו הממשמש ובא. בעיניי, מכחול ההאנשה שצבע את דקסטר עבד שעה אחת יותר מדי כאשר הוא החל להזיל דמעה.

אני מבינה את הצורך העלילתי בקוד המוסרי של דקסטר, כדי שהדמות לא תהיה לחלוטין חסרת מצפון. כי מילא רוצח, אבל רוצח חסר מצפון - איך אפשר להזדהות עם אחד כזה? אך הזיכרונות והשיחות עם אביו המת היו כבר יותר מדי בשבילי. בפרק הסיום תנו לי את הדקסטר האפל שרוצח את האח שלו, את האקסית שלו, את החבר הכי טוב שלו. רוצח עם לב זהב? לא יושב לי טוב. במקום קרב אריות חזינו בקרב כריות, נוכחנו בהארה והכרה של הגיבור בערך החיים, וכיצד הוא מנצח את האיש הרע וזוכה בבחורה.

ובכלל, סוף טוב הכל טוב. דברה מקבלת את דרגת הבלש ומתאחדת עם אהוב ליבה, הרעים מתים והטובים מנצחים, ובסוף מה אם לא הסבתא-רבא של הסופים הטובים - חתונה. הכל דבש. כל הטוב הזה עשה לי רע. אני לא רוצה לראות גיבור הכובש את יצרו. אני לא מדליקה טלוויזיה בשביל לראות אנשים מאושרים. אני רוצה לראות אותם נקרעים, מקללים, אומללים, מתבוססים בבלגן הנקרא חיים. ואם לא זה, אז לפחות נהרגים. בפרק האחרון דקסטר איבד מהקסם שלו, מהטירוף שלו. ככה לא גומרים עונה. דווקא ב\"דקסטר\" לראות סוף כל כך טוב? לראות את כולם מאושרים? כמה מאכזב. Fuck.