המסך המפוצל

המלך בדימוס

דודו כהן הספיק לשמוע את האלבום החדש מייקל ג`קסון, רגע לפני שהוא מגיע לחנויות. ומה דעתו עליו? בשתי מילים: מקושקש מדי

מאת: דודו כהן

פורסם: 29-10-2001
0 תגובות
היום בלילה, במכירת חצות מיוחדת, ייפתחו שערי חנויות התקליטים הגדולות בארץ, לרגל מכירת האלבום המצופה של מיקל ג`קסון - Invincible. סביר להניח שעל פי המוח הקרימינלי-ישראלי, הדיסק נח בבתיהם של כמה מעריצים נלהבים במיוחד כבר בבוקר היום הגדול, עלאק. ואגב, באינטרנט ניתן היה להוריד אותו כבר לפני שבוע, אבל לא נרחיב בעניין, כיוון שאנו צדיקים בני צדיקים, שומרי חוק ללא סייג.

ובכן, הדיסק המדובר הגיע אלי, עיתונאי מניאק שכמותי, כבר ביום ראשון בבוקר (למי מכם שתהו כיצד הכתבה שלפניכם מתפרסמת לפני יציאת האלבום). ואיך הוא? אמממ... קשה לתמצת את זה במשפט אחד קצר, אז בואו נצא לדרך החתחתים הפלסטית של מיודענו ג`קסון.

Invincible, אלבומו החדש של מלך הפופ בדימוס, יוצא 4 שנים לאחר קודמו. קודמו, לכל מי שלא זוכר (וביניהם גם כמה עיתונאים קצרי זיכרון ששמחו לבשר לכל כי "אלבומו הקודם היה `היסטורי`") נקרא Blood on The Dancefloor, והוא היה אחד מתהומות הקריירה הדועכת של ג`קסון, והכיל בתוכו מעט שירים חדשים והרבה מיקסים מיותרים ומשעממים לשירי "היסטורי". טלאי, טלאי - אבל בכל זאת אלבום.

מאז יציאת "היסטורי", הספיק המלך (בדימוס, כמובן. לא לשכוח) להתעוות עוד קצת, לחטוף מכות מג`רוויס קוקר, סולנה האגדי של "פאלפ", להצהיר שהוא פורש ממוסיקה, להישכח כמעט לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי, ולעבוד על אלבום אולפן חדש.

הדיסק המצופה גרר שובלים ארוכים של תשומת לב. נקבע לו תאריך יציאה, והמועד נדחה. שוב נקבע לו תאריך יציאה, ושוב המועד נדחה, כך מספר נוסף של פעמים. המשחק המטופש הזה הוביל לא פעם למחשבות על נסיונות נואשים למשוך וליצור ציפייה חלולה והמתנה מורטת עצבים (יעני, כמובן), וכבר נראה היה שעד יום מותו, ימשוך ג`קסון את יציאת האלבום. והנה השבוע הוא יצא (כבר אמרתי שקיבלתי אותו הביתה, לא?) והתוצאה?... כבודו במקומו מונח, אבל היא באמת לא מלהיבה. כלומר, נחמדה, אבל לא הקאמבק המסעיר והמטרף אשר ציירו כלי התקשורת, המונחים מלמעלה (מקומוניקטים, כלומר).

כבר בצאת הסינגל הראשון, You Rock My World, ההמשך לא נראה ממש מבטיח; סינגל ראשון מתוך אלבום, כך בדרך כלל, הוא אחד הטובים מהדיסק כולו. זו יריית הפתיחה, זו תעודת הזהות של הדיסק, זה האייקון שמצטייר בעיני המאזינים, זה לא היה משהו. שיר נחמד, לא יותר.



אגב, בדיסק עצמו תוכלו לשמוע דיאלוג מטופש בהחלט בין ג`קסון לבין איזשהו מטומטם, בו מתלהב האחרון (כן, המטומטם) מאיזושהי בחורה, ומתערב עם מייקל שהוא לא יצליח "להשיג את הבחורה". יש שם הרבה צעקות תמוהות, פרצי צחוק נבוכים של ג`קסון וטקסט מחפיר בשטחיותו.

אגב, ג`קסון שר לאחר מכן אל הבחורה שראה לראשונה זה עתה, כאילו היא שינתה את חייו וכו` וכו`. לא ברור בדיוק כיצד זה משתלב עם הטקסט בינו לבין הדביל ההוא. אני לא פמיניסט גדול, אבל זה די הפריע לי.

נעבור לשירים עצמם. יש כאן כמה נחמדים: השיר הפותח, Unbreakable, שנטוע באותו מקצב ברייק-ביט חביב, Speachless - בלדה אשר נפתחת בקטע וואקלי של מייקל, וממשיכה אל היסחפות הדרגתית, כולל מקהלה וכל השאר. יש גם את Break of Dawn - שיר אר.אן.בי מוצלח, דואט עם ד"ר פרייז,Whatever Happens, בו מארח ג`קסון את קרלוס סנטנה (שאף טורח להודות לו בסוף השיר) בשיר בעל נטיות לטיניות.

Heaven Can Wait היא בלדה א-לה "בויז טו מן" שיק, וכך גם You Are My Life, אשר מזכיר באופן מחשיד את Ben הוותיק.

שאר השירים, ובראשם שיר הנושא Invincible המקושקש ו-Cry, הסינגל הבא ואחד השירים המסטיקיים ביותר ששמעתי מעודי, לא מספקים את הסחורה, והם נעים בין המיותר למחריד. ג`קסון, מסתבר, לא למד את הלקח: הקהל לא "קונה" שירים עמוסים, מסובכים ומקושקשים דוגמת זה האחרון. אלבומיו המצליחים ביותר, Thriller ו-Bad, הכילו שירים נקיים מבחינת הפקה, שירים הומוגניים ומלודיים, וזו אחת הסיבות להצלחתן הכבירה. החל מאלבומו Dangerous, החל ג`קסון להכביד על האוזן בשירים דוגמת Why You Wanna Trip On Me, Dangerous ו-Can’t Let Her Go, שלמעשה המשיכו את קו הברייקביט שלו, אולם במנות גדושות ובלתי ניתנות לעיכול. הזמר המשיך את המגמה הלא-מבורכת הזו גם ב"היסטורי", בשירים כמו Money, D.S, This Time Around, וזו, לדעתי, הסיבה העיקרית שהביאה ותביא עליו כיליון מסויים, גם באלבום הנוכחי.

קשה להאמין שג`קסון יחזור לתפוס את עמדת המלך, זאת מאחר והוא הולך ומתקשקש עם עצמו, הופך לסוג של קריקטורה בעיני חלק מהעולם, והסיבה הגדולה והמכריעה מכולם: כמו בטלוויזיה, הטאלנטים והכוכבים הגדולים הולכים ומאבדים מזוהרם, הולכים ומתכלים. הם לא נוצרים עוד, אלא בגרסאות ה- 2000 של גיבורי נוער פלסטיים, דוגמת בריטני וכריסטינה - גרסאות משודרגות של "ברבי הולכת לעבודה", שבוודאי תהפוכנה גם כן בקרוב לסטאריות בדימוס. ונאמר אמן.