ניחוח אישה

פעם, בשנות ה-90, היה סרט מצויין עם אל פאצ'ינו שנקרא "ניחוח אישה". לדרמה הקוריאנית הזו אין שום קשר לסרט ההוא, אבל מנהג קוריאני ידוע הוא לשאול שמות מסרטים ידועים ולהלביש להם עלילות שבינן לבין השם המקורי אין שום קשר.

אישית, אם הייתי אני צריכה לבחור שם מסרטים ידועים לסדרה זו, הרי ש"מתים על החיים" הידוע כ-The bucket list, היה הולם יותר, או לחלופין, "מזל סרטן" מתחום הסדרות האמריקאיות; ולמרות שעכשיו כבר יש לכם מושג במה הסדרה עוסקת, אספר קצת יותר...

העלילה

לי יון ג'ה (קים סון אה) היא סוכנת נסיעות חסרת תואר והדר, העובדת במשרד גדול. ב"שרשרת המזון" היא סוג של אסקופה נדרסת.אם כולם נכנסים למעלית ואין מקום לעוד מישהו, היא תהיה זו שמחכה למעלית הבאה. אם יש צורך בשעות נוספות או עבודות בזויות, היא זו שיטילו אותן עליה.

היא חיה בשכירות עם אמה - אלמנה ילדותית משהו, חוסכת וחולמת על היום שבו יוכלו להרשות לעצמן לקנות בית משלהן.

כן, כן, בגיל שלושים ומשהו, עם מראה מרושל ולא מושך, העתיד המזהיר היחידי שהיא חושבת עליו הוא בית ללא בעל בית מעצבן.

יום אחד, בעקבות תאונה קלה, היא מגיעה לבית החולים ושם מגלים שנותרו לה שישה חודשים לחיות.

ועכשיו, הגברת האפרורית מחליטה לצבוע את חייה בצבעים זוהרים יותר. כי כשאין לך מה להפסיד, את לא מפחדת לענות לבוס; כשאת יודעת שאין סיבה לחסוך, השקעה במסעדות יקרות ובגדי מעצבים כבר לא נראית בזבזנית, והאישה שבמשך 35 שנה חייתה "מתחת לראדאר", מחליטה להתחיל לחיות ואפילו להתחיל עם המנכ"ל הצעיר והחתיך שלה (לי דונג ווק). לחוות אהבה.

רשמים

כמובן שמי שקורא את העלילה יכול לחשוב שמדובר בסדרה טראגית, וגם אני חשבתי כך. הדבר האחרון שרציתי הוא לראות סדרה שבה הסוף הוא מוות ידוע מראש. אבל העובדה שקים סון אה (הלא היא "סאמסון המתוקה") משחקת בתפקיד הראשי, גרמה לי לא לוותר למרות חוסר החיבה המופגן שלי לסיפורים עצובים, וטוב שכך..

אז כן, יש כמה רגעים מאוד עצובים בסדרה הזו, אבל למרות העצב, זו סדרה מאוד אופטימית, שחלקים ממנה מצחיקים עד מאוד וחלקים אחרים מעוררי מחשבה. בסופו של דבר, שמחתי לגלות שהיוצרים לא הלכו לכיוונים של קיטש הוליוודי או טראגיות מוגזמת.

לסיכום, זו סדרה על התמודדות ועל המורכבות שבבני אדם, על היכולת שלנו להפתיע את עצמנו ואת הסביבה לטוב ולרע, וגם על רוחב הלב והקטנוניות האנושית. 

מיד כשסיימתי את הצפייה בסדרה, אני זוכרת שראיתי בה פגמים כאלה ואחרים, אבל ככל שחולף הזמן, אני לא באמת זוכרת אותם, אלא עדיין מהדהדים אצלי הרעיונות היפים שמובעים בה, והמשחק המשובח, כך שלא נותר לי אלא להמליץ עליה ולקוות שתאהבו גם כן.

16 פרקים, קוריאה הדרומית,2011, "ויוה פלוס", החל מיום ה' 27.7.2011.