המסך המפוצל

המשרד ואני 2

איימס חוזרת אל הסדרה של חייה, ואל דמותו של מייקל שמייצג את הסדרה יותר מכל דמות אחרת

מאת: איימס

פורסם: 14-07-2013
8 תגובות

|ltr|"There are ten rules of business that you need to learn. Number  one: You need to play to win. But, you also have to… win, to play"-     The Fire

|/ltr|

 

בדצמבר 2007 הייתי בת 22 ( כן, כן – הייתי פעם בת 22) ורק התחלתי ללמוד משפטים. כולם היו מבוגרים ממני, גרתי במעונות, וכמעט ולא היו לי חברים. הלימודים התחילו כמה שבועות קודם, אבל שביתת הסגל הבכיר הביאה לכך שלא באמת למדנו, ואני הייתי בירושלים, ספונה בחדרי. "המשרד" הייתה אז בתחילת עונתה הרביעית, ואני ביקשתי מברק דיקמן לכתוב עליה ל"סדרה של חיי". לא הכרתי את ברק, וסיימתי לצפות ב"משרד" רק כמה שבועות קודם.

 

צריך הרבה יומרה, לכתוב על סדרה בעונתה הרביעית, כשסופה אינו באופק, שהיא הסדרה של חייך. אבל לי יש יומרה כמו שיש לי עומק, ואמנם לקח לי שמונה חודשים, אבל בסוף כתבתי עליה. זה היה בקיץ 2008, כשהייתי אמורה ללמוד למבחן בעונשין. אחרי מיליון טיוטות שהושלכו כתבתי את מה שהפך להיות (אחרי עריכתו הנדיבה של ברק) "המשרד ואני".

 

כל מיני דברים השתנו מאז. הכרתי הרבה אנשים חדשים. פרשתי מהתואר שלמדתי אז, ולקחתי הפסקה ואז התחלתי אחד אחר, סיימתי אותו והתחלתי לעבוד בגרסה שלי למשרד. חלמתי על Michael Scott paper company אבל החלטתי להיכנע לממוצעות. נו, חמש שנים. הרבה, הרוב, לא השתנה. אני לא חושבת שיכול להשתנות.

 

כבר הסברתי באריכות למה "המשרד". למה היא נגעה לליבי בצורה שאחרות לא הצליחו וכנראה גם לא יצליחו. אבל לא התעכבתי אז על מייקל במיוחד. לא  

הסברתי שהוא הדמות האהובה עלי בטלוויזיה אי פעם. שהוא, בשבילי, הדמות האמיתית ביותר בטלוויזיה.
אני אוהבת את מייקל, בפשטות, כי אני רואה את עצמי במייקל. 

 |ltr|  

What is so wrong about me? […] Is it really so horrible that I could"

 possibly go out and find happiness?" - The Lover

|/ltr|

 

מייקל הוא ילד הפוסטר של הבדידות. זוהי בדידות לא מתפשרת. Desperate ain't lonely שרים וויסקיטאון, ומייקל מלמד אותנו שגם ההפך הוא הנכון. הוא ממשיך להתעקש, ממשיך לחכות, מסרב להבין כשהוא מביט לצדדים ורואה אנשים שהוא תופס כנחותים ממנו החיים באושר גדול יותר. הוא מכוון למעלה ללא הרף. מאז שהיה ילד הוא יודע איך הוא רוצה לסיים. עם אישה וילדים - משפחה. הוא נאבק כל חייו והוא רק רוצה לנוח. יום אחרי יום, הוא קם בבוקר ועוטה את המסכה. מסכה של אושר, של האיש שהוא היה רוצה להיות. כשכל מי שמסביבו רק רוצה לחשוף את פניו הערומות, את הדמעות שמאחורי המסכה. מייקל לא מוותר. כי הוא לא מפסיק להאמין בסוף הטוב.

 

 

אז כן, מייקל ביקורתי. הוא מתוסבך ומוזר ודחוי, והוא עדיין ביקורתי. הוא מבקר את אנדי על שהוא רוצה להיות אהוב יותר מדי, הוא מבקר את בעלת הבית של פאם על שהיא מבוגרת מדי ולא מושכת מספיק, הוא מבקר את דווייט על שהוא לא איש מכירות טוב מספיק, ובכל הזמן הזה מייקל מעורר ביקורת בכל דבר שהוא עושה. אז מה? כולנו ביקורתיים, רוחשי-בוז ומאמינים שאנחנו טובים יותר מהאחרים. וכך אמור להיות, אנו לא אמורים לחיות חיים שאנחנו חושבים שהם טובים פחות משל כל היתר. אז אפשר לבוז למייקל, אבל התכונה הזו שלו היא האמיתית ביותר בו, היא מה שהופכת אותו ליצור שלם ומורכב, אמיתי ומטופש, נידון לעצב אך מקווה לאושר. 

|ltr|

    

   At the end of my life, when I'm sitting on my yacht, am I going  [...]"

to be thinking about much money I have? No. I'm going to be thinking about, how many friends I have. And my children. And my comedy albums. I mean, I have a yacht so I obviously did pretty well money wise." -  Money

 |/ltr|

 

בפרק אחד של פיוצ'רמה, חייזרים מאיימים להשמיד את המין האנושי. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה בסדרה, ובטח שלא האחרונה, האנושות מאוימת תדיר בעתיד. פריי, משועמם מהמוות המתקרב, אומר שזה לא המוות שבעייתי, זו הציפיה שהוא לא יכול להתמודד אתה. מייקל חולק את תפיסת העולם הזו, שהציפייה לסוף, גרוע ככל שיהיה, היא החלק הקשה. עדיף להיות בסוף, לעשות את הטוב ביותר מהקלפים שחולקו לו. ראייה לאחור היא 6:6, כך אומרים. אלא שהוא לא מאמין שהסוף יהיה גרוע. הוא מאמין בכל ליבו במה שהטלוויזיה לימדה גם אותי. שצריך להחזיק מעמד ולחכות, כי כמו שכל כוכבת קומדיות יודעת - ברגע שאת הכי פחות מצפה לכך, אהבת אמת תגיע. זו דרך מנחמת להתמודד עם אכזבה ועם שברון לב, ועבור מייקל הרגע הזה לעולם אינו תחת סימן שאלה. אבל בדרך אליו אתה חווה את רכבת ההרים הזו, שבה יום אחד אתה מתעורר בבוקר עם בור במקום שבו היה הלב שלך, ולמחרת עם לב מתפקע עד שהוא מתפוצץ מרגשות. רכבת הרים שהדבר היחיד שמחזיק בה אותך ולא נותן לך ליפול בסיבובים, הוא התקווה. כי מייקל סקוט מעולה בזה, בתקווה. האם זה כל כך מעורר בוז? ההיאחזות בתקווה כשכולם כבר היו מוותרים?

 

חייהם של שוכני המשרד האחרים תמיד הוגדרו על ידי מערכות היחסים שלהם. הרגעים הגדולים סבבו סביב אהבה ושברון לב. דוויט ואנג'לה, אנדי וארין, ג'ים ופאם כמובן. אפילו פיליס קיבלה זמן מסך בזכות מערכת היחסים שלה עם בוב ואנס (מקררים). תחת הנחות אלו, שהאהבה ואף אחד זולתה ישחרר אותך, ההתעקשות של מייקל למצוא אותה נראית מובנת. כבר בתחילת העונה השנייה הוא קונה את הקונדו שלו, בית שהוא מצפה למלא בילדים אבל מצליח למלא רק בנרות וריבים ובג'ן האיומה. כשמבינים שזה כל מה שמייקל מחפש, כשמבינים שהוא לא רוצה לעצור עד שימצא, אפשר להבין למה הוא לא מוותר גם על ג'ן, קשר שנתפס עבורו כהזדמנות אחרונה לאושר, אולי הגיע תורו.

 

לאורך הדרך מלבד ג'ן הוא התמודד גם עם בדידות חברתית. הוא ראה את 

עובדיו כחבריו האמיתיים, והם רק ראו בו את הבוס. הוא ראה את פאם קמלה בדלפק הקבלה, ראה את ג'ים עובד בחוסר חשק, צפה בדוויט מצפה להרבה יותר מדי מעבודתו, וידע בדיוק מה הוא צריך לעשות בשביל להפוך את הכול לבסדר. אלא שהם לא רצו לשמוע. הם דחו את הצעות הידידות שלו (מעניין כמה פעמים הציע להם חברות בפייסבוק). אני מבינה את העובדים, גם אני מעדיפה לשמור על הפרדה מֵרבית בין המעגלים החברתיים שלי, אבל למרות שהסירוב שלהם מובן, גם תחושת הדחייה של מייקל מובנת, צורבת ומעוררת הזדהות.

 

 |ltr|"They say, on your deathbed, you never wish you spent more  time at the office. But I will. Gotta be a lot better than a deathbed." -Goodbye Michael

 |/ltr|

 

בסוף מייקל מצא את הסוף הטוב שלו, ופסע אל השקיעה. "המשרד" לא נגמרה כשהוא עזב, אבל הסדרה של חיי דווקא כן. הסדרה לא הייתה סיפורם של ג'ים ופאם, וגם לא החיים של אוסף אנשים בעסק שגווע בחברה שחיה על זמן שאול. היא החלה כך, וכל אלו סייעו לשרטט את מייקל סקוט, האיש שמבין בנייר, למעט העובדה שבקרוב לא יהיה מי שיקנה אותו. שמבין באנשים, אבל לא מצליח לגרום להם לחבב אותו. שראה את כל הסרטים ושמע את כל השירים ורק רוצה לחיות באחד. מבחינתו העבודה היא לא פשרה, הוא אוהב אותה באמת. הוא זוכה להיות מנהל, להיות בקשר עם אנשים, למצוא את אהבת חייו, להקים חברה משל עצמו, להצליח.

 

אם הייתי מנסה לנחש לפני חמש שנים איפה אכתוב את זה היום, בטוח הייתי מפספסת. יש משהו מסוכן בזה שאנחנו חושבים ששום דבר כבר לא יכול להשתנות, להניח שאם ככה היה תמיד, כך ימשיך להיות. זה נכון לגבי מי שאנחנו. אנשים לא משתנים, לא באמת. אנחנו לומדים להתקיים בנוחות יותר בעולם הזה, להחצין את השגרתי ולהסתיר את המוזרויות, אבל לא משתנים. אבל כל מה שמסביבנו משתנה תדיר. כשהייתי בת 22 חשבתי שאני כל כך מבוגרת וכל מה שהיה יכול לקרות לי היה אמור לקרות כבר, ומעכשיו הכול יהיה שגרה והחמצות. היום אני חושבת שהייתי אז כל כך צעירה, ומה בכלל ידעתי? כמה הרבה יותר יכולתי לעשות בשנים שעברו מאז, אם לא הייתי שבויה במחשבות האלו. בטח אחשוב את זה על עצמי של היום כשאהיה בת 32. מייקל מתכחש לטבע האנושי הזה. הוא בטוח תמיד שהשינוי יהיה מחר. הוא כבר באמצע העשור החמישי לחייו והוא בטוח שהוא עוד יוכל להיות קומיקאי מפורסם, או קולנוען ענק, שחקן, איש עסקים, סלב. הוא בטוח שהפריצה מעבר לפינה. יש לו תרחיש שלם של מה שיקרה כשהדברים יתחילו להסתדר, והוא מחכה. האפשרות הברורה למי מאתנו שעבר את גיל 20 וכבר לא יהיה אף פעם ילד פלא, לא נראית לו אפשרית.

 |ltr|

"And thank god none of it was true. Not even the herpes"

|/ltr|


לאחרונה ראיתי את המשרד שוב. מהפרק הראשון ועד הפרק שמייקל סקוט עוזב. לא ראיתי טעם אחרי כן. הרבה דברים התחוורו לי הפעם. כמו למה פאם נשארת עם רוי (וגם חוזרת אליו), למה ג'ים מחכה חודשים לפני שהוא נפרד מקארן, למה אנדי ואנג'לה כמעט מתחתנים. למה הסדרה מתרחשת בחברת נייר, אחד העסקים הגוועים, שקפאו בזמן, ולמה האנשים שם לא מעלים על דעתם בכלל את היום שאחרי (שהוא מרחק יום אחד לאורך כל הסדרה, החל מהפרק הראשון). הסדרה פתאום הייתה ברורה מתמיד, וגם מייקל.

 

 

 

בצפייה חוזרת, צפייה אוהבת ומלאת חמלה, היה ברור שהמוזרות החברתית היחידה של מייקל היא שהוא אינו חש בושה. הוא לא מתבייש בטיפשות שלו, בתקוות שלו או בחלומות שלו כמו שכל כך הרבה מאתנו מתביישים. הוא לא מפחד להודות במי שהוא. אנחנו נבוכים בשבילו, אנחנו אלו שנעים בכיסא בחוסר נוחות, אבל מי אנחנו שנחליט שהוא ראוי למבוכה? זכותנו להיות שמנים, מטופשים, מכוערים, בררנים, בודדים, ביקורתיים, מלאי אהבה עצמית ושנאה עצמית וילדותיות. זכותו של מייקל להוסיף לאהוב את עצמו ולצפות לעצמו גדולות, גם אחרי שכל מה שהוא מכיר ויודע שכנע אותו בהפך.

 

בתוך כל זאת, בתוך כל רפש הכנות, מייקל הוא בעצם הדמות הפנטסטית ביותר בסדרה. הוא אוהב את העבודה שלו, הוא מאמין שיגשים את חלומותיו, בינוניים ככל שיהיו. הוא לא מוותר. הוא כמו שהיינו כשהיינו צעירים וטיפשים וכשכל החיים היו לפנינו. כשלא ידענו שאנחנו מוזרים או טיפשים, או כשידענו אבל היה לנו טוב במוזרותינו. טוב שמאז מנסים רק לשחזר.

 

ולא יודעת, אם הכול הסתדר למייקל בסוף, אולי רק צריך לחכות לסוף?

 

 

פורסם לראשונה בבלוג קסטיאל ועוד