לפני שנתחיל לדבר על טקס "אנשי השנה 2002", מוטב שנציין לעצמנו כי היה זה אירוע די מיותר, שספק רב אם ישאיר את חותמו על תולדות האומה. בסך-הכל, זוהי רק עוד הזדמנות ל"שידורי קשת" לתפוס את אותן שאריות הרייטינג שלא נסעו לפראג המוזלת, ולא העדיפו לצפות במשהו אחר (למשל, איזה פרק טוב של "דוסון קריק"). כעת, כאשר אנו מודעים לחשיבותו היחסית של האירוע הזה (שבמקרים מסוימים היה ראוי אף להיקרא "אירוע מוחי", לנוכח כמות התגובות הלא רצוניות שהוא עורר בי), נוכל לעבור בשקט לתכל'ס ולפרק אותו לחתיכות קטנות, בניסיון להבין מי האשם במחדל הזה.

רוב-רובו של הטקס נראה די דומה לתוכנית רגילה של דודו טופז. אותם האורחים הופיעו באולפן, אותם החיקויים הנדושים של הארגנטינאי, אותן המחוות הקטנות ל"עמך". דווקא ברגע שציפיתי שדודו עומד למצוא משפחה של עולים מרוסיה ולהעמיס עליהם מכונת כביסה, תנור, טלוויזיה ועוד שלל מוצרי חשמל לבית, הוא אומנם מצא משפחת עולים. בשביל הגימיק, היו אלה עולים מתימן. דודו שלנו, למרות כל הניסיון להיות קצת יותר קורקטי, ואולי לשמור את ההתנשאות למקום אחר, בחר דווקא לצחוק על שמותיהם של הילדים - עזרא, יחזקאל וכו'. לסיום, אולץ אב המשפחה ההמום להעביר את כולנו לפרסומות, גם בשביל לגאול את עצמו מן הבושה הזו. לא קיבלו שום פרס, אגב, התימנים.

קריצה נוספת לכיוונה של מסעודה (שמסרה מביתה בשדרות שהיא דווקא מאוד נהנית, ומזמינה את כולנו לעשות לה נעים בגב) היתה הופעתם של כוכבי הזמר המזרחי, שגרמה לי להתגעגע לקוקו. אצלו לפחות ידעתי שהוא מנסה להצחיק, אבל כאן המילים נאמרות ברצינות תהומית: "יש לה זוג עיניים ירוקות, ממש כמו לחתול סיאמי" הוא דוגמא מצויינת לכושר החריזה המופלא שמפגינים כותבי השירים. כמובן ש"את מסובבת אותי" שובר אפילו את השיא הזה - עכשיו אנחנו מבינים סוף-סוף מנין מגיע ה"את מסננת אותי" של קוקו. בקשר לזהבה בן לא ארחיב את הדיבור - זהבה, תגידי תודה!




מעמד די מביך נרשם בפרס "איש השנה בספורט". כפי שכבר ציינתי ב"קופסא", קובעי המועמדים לא שמו לב לאלכס אברבוך, שפתאום קם והביא אליפות אירופה. בשביל לכסות איכשהו על המחדל, ולהפחית את השאלות למינימום האפשרי, נתבקש אברבוך לומר את דברו לאומה (ברוסית צחה), תוך שהוא מחזיק בידו את פרס "איש השנה בספורט". בתום נאומו המרגש, חולק שנית פרס "איש השנה בספורט", הפעם ל"הפועל תל-אביב". לתופעה המוזרה הנ"ל לא סופק שום הסבר, אז אני שואל - מה ניתן לאברבוך? פרס ניחומים? פרס על מפעל חיים? מה היה כאן, For crying out loud! העם דורש הסבר!

אתייחס בקצרה לעוד עניין שאותי די הפליא. יושב לו בקהל יהודה משי-זהב, איש יקר לכל הדעות, אם כי קצת, איך אומרים, דוס. יושב לו, ומחכה לקטגוריה שבה הוא מועמד, "איש השנה בחברה", ועל הבמה - ערב רב של אושיות. גם רקדניות שופעות שמופיעות באוברולים צמודים, גם שרית חדד שעולה לבמה באיזשהו שלב של הערב, וגם זהבה בן ששרה, ריבוינע של עוילעם! ואני שואל אתכם - היכן היה משי זהב בכל אותם הרגעים? האם עצם את עיניו ואוזניו על מנת שלא לראות את התועבה? או שמא יצא בריצה מן האולם, וחזר כאשר נגמרה הפריצות? למען הסדר הטוב היה אולי צורך לציין בשקופית קטנה בפינת המסך ש"צולם בהיעדרו של משי-זהב", או משהו דומה. בעצם - במאה-שערים לא ראו את הטקס בכלל - אז מצד אחד אין למשי-זהב בעיה, ומצד שני זה גם מוכיח לנו שיש שם לא מעט חוכמה נסתרת מן העין.

האנשים הקטנים היו גולת הכותרת של הערב (או לפחות נועדו להיות, אבל השמלה של לימור גולדשטיין האפילה עליהם), ולפיכך אתייחס לעוד איש קטן וסימפטי - שכולו תמימות קדושה. יוסי כהן, בן 14 מאשקלון, שמצא 45 אלף שקלים והחזיר אותם למשטרה. דברים רבים הפליאו אותי בסיפור הזה. זאת אומרת, די ברור למה הוא החזיר אותם למשטרה - חוץ מהמאפיה הגרוזינית אני לא בטוח שעוד מישהו באשקלון יסתובב עם סכומים כאלה במזומן. מה שלא ברור הוא היחס האדיש שלו למעשה האזרחי המופתי של עצמו - או שמא היחס הזה הוא תוצאה של השיעור שקיבל יוסי מאביו שמרוויח 4000 שקל, וככל הנראה כבר הבהיר לו בדיעבד שלא מחזירים תיק עם כסף למשטרה. בייחוד אם אתה עצמך בן של שוטר, ואז, כידוע, החוק הוא של אבא שלך.

ואקנח בבדיחה. שני גברים נפגשים ברחוב. אחד אומר: "אשתי הייתה בהריון, ובדיוק קראה את הספר 'שלושת המוסקטרים', אז נולדה לה שלישייה!". השני שומע את זה, ומתחיל לרוץ, אז הראשון שואל אותו: "לאן אתה רץ?", והשני עונה לו: "גם אשתי בהריון, והיא קוראת 'עלי בבא ו-40 השודדים'!". הצחיק אתכם? גם אותי לא כל-כך, אז אני שואל - למה לעזאזל אני צריך לשמוע את זה בפריים-טיים שלי?! תשאלו את דודו, מ"אנשי השנה", אשר הצליח לשטות בנו במשך חודש, והבטיח שהוא יכול לעשות טקס רציני. ואנחנו, פתיים שכמונו, גם האמנו. אז - שלא יעבדו עליכם!