ארכיון המסך המפוצל > 2012

סכפ''ש באפי: סיוטים

עונה ראשונה, פרק עשירי: Nightmares

מאת: אורלי
פורסם בתאריך: 08/04/2012

בספרו של דייל קארנגי 'אל דאגה' הוא מקדיש פרק שלם לעובדה שברוב המקרים הדאגה היא מיותרת, כיוון שהרוב המוחלט של הדברים שהאנשים חוששים מפניהם לא יקרו. הפרק הזה גרם לי לחשוב שהיה כדאי מאוד לתושבי סאנידייל לאמץ את המלצתו ולא לדאוג, כי בפרק הזה, לא רק שהפחדים של תושבי העיירה הופכים למציאות, החשש שלהם הוא זה שיוצר את המציאות הזאת. והביטוי "אשר יגורתי בא לי" יכול לסכם את העובר עליהם בפרק באופן מדויק.

עלילת הפרק היא פשטנית במקצת, נער בשם בילי שרוי בתרדמת וכלוא בעולם הסיוטים, תרדמת היא כידוע לכול סוג של מצב שינה, ובמצב שינה, אם לא ידעתם, יכולה להתרחש תופעה שנכנה אותה בשם השלכה אסטרלית (בעיקר כי כך מכנה אותה ג'יילס).  השלכה אסטרלית היא מצב שבו בזמן שגופו האמיתי של האדם שרוי בשינה יש לו גוף אחר, גוף אסטרלי, שיכול לטייל במרחב ובזמן וכך בילי הנער השרוי בתרדמת מטייל לו בסאנידייל בגופו האסטרלי ומביא עמו את עולם הסיוטים שבו הוא כלוא אל העולם שלנו. ועד שבאפי וחבריה לא מצליחים להעיר את בילי ולמשוך אותו חזרה לעולם שלנו, הסיוטים של כל אחת מהנפשות הפועלות בסאנידייל הופכים למציאות ומתממשים אל מול עיניהם המשתאות של הדמויות והצופים. אם תהיתם כיצד יכול להתרחש דבר כזה, כמו שתוהות גם הדמויות בפרק, מסתבר, שכמו שמתרץ ג'יילס באופן מאוד נוח: "קל לדברים כאלה לקרות כשחיים על פי השאול".

מכיוון שההתעוררות של בילי מחזירה את סאנידייל למציאות הרגילה שלה, והתממשות כל הסיוטים מתבטלת כלא הייתה, ברור שעיקר הפרק אינו בעלילה אלא בדמויות ובפחדיהן, ובאופן שבו הן מתמודדות איתם. יוצרי הפרק, שכנראה מאוד חשוב להם שנבין בשלב זה שהתממשות הסיוטים של הדמיות הוא אמצעי שנועד לאפשר לנו להכיר את הדמויות טוב יותר, אפילו שמים את הדברים במפורש בפיו של ה"מאסטר" עת הוא נושא נאום חניכה לקולין הערפד הצעיר, וכך הוא אומר לו: "פחד הוא דבר נהדר, הוא הכוח החזק ביותר בעולם האנושי, לא אהבה לא שנאה – פחד, הדברים שאנחנו מפחדים מהם מגדירים אותנו". אבל לפני שנגיע לדמויות המוכרות לנו ונבין איך הפחדים שלהן מגדירים אותן, אני רוצה להתייחס דווקא לדמויות האורחות בפרק.

ראשון האנשים שאנו פוגשים את הסיוט שלו מתממש הוא וונדל. וונדל, תלמיד בכיתתה של באפי, מרגיש אשמה על כך שהוא נתן לאחיו להשגיח על אוסף העכבישים שלו, האחרון פישל וכתוצאה מכך כל העכבישים מתו. תחושת האשמה שלו היא זו שגורמת לו לסיוט חוזר ובו העכבישים רודפים אותו עד שהוא מתעורר, או עד שהוא מגלה פתאום (תודות לבילי) שהסיוט שלו הפך למציאות.

בילי, או גופו האסטרלי של בילי, נצפה לראשונה על המרקע שניות לפני שסיוט העכבישים של וונדל מתממש, ובמהלך הפרק אנו מבינים שגם הוא עצמו נושא עמו תחושת אשמה, כיוון שהמאמן שלו, שהתייחס אליו כקמיע המזל של הקבוצה והדביק לו את הכינוי Lucky 19, ראה בו את האשם העיקרי בהפסד הקבוצה ואף "הרג" אותו ממכות בשל כך ועכשיו המאמן רודף אותו כמפלצת עם אלת בייסבול גם בסיוטים.

ברצף אירועי הפרק, בין הסיוט האישי של וונדל ועד לפיענוח והבנת הקשר בין הסיוטים של בילי לשאר החולמים המסויטים, נמצא גם הסיוט שעובר על לורה, תלמידת בית הספר. הסיוט של לורה מתחיל כשהיא יורדת למרתף בית הספר כדי לעשן בהחבא ואנו רואים את בילי האסטרלי שמנסה להניא אותה מכך אך הוא רחוק ממנה מכדי שתוכל לשמוע ולהשמע לאזהרתו. כמה שניות לאחר מכן אנו מבינים שהוא צדק כיוון ששם מחכה לה אותה מפלצת/מאמן החובטת בה שוב ושוב באלה כשלפני כל חבטה היא חוזרת כמנטרה על המילים "Lucky 19". האמירה יוצאת הדופן הזו, שאין לה קשר לחייה של לורה, היא זו שמסייעת לבאפי ולחבורתה לפענח את פשר ההתרחשויות המוזרות הקורות בפרק, ולהבין שמדובר בסיוטים שמתממשים, אבל ההתרחשות עצמה בעייתית מבחינת אותו פענוח, כי לא ברור למי באמת שייך הסיוט הזה.

גם אם נשער שזהו הסיוט של לורה (כיוון שכמו שווילו אומרת לזאנדר בפרק, אנחנו לא באמת יודעים איזה חלומות או סיוטים הטרידו את שנתה קודם לכן) המילים "Lucky 19" עדיין יוותרו חסרות הסבר כיוון שהן היו סתומות גם בעיניה של לורה ולכן סביר להניח שהן אינן חלק אינטגרלי מהחלומות שלה. מצד שני, אם נאמר שזה בעצם הסיוט של בילי, שפוחד שאחרים ייפגעו בגללו כמו שהקבוצה הפסידה בגללו, עדיין אפשר לתהות מדוע זה קורה דווקא ללורה, ואיך ייתכן שזה קורה כשלורה מבודדת ולא ממש נמצאת על יד בילי (לא היה אף מקרה אחר בפרק שבו מישהו נפגע מסיוט ישיר של אדם אחר כשהאדם האחר לא על ידו, ואם זו אכן אופציה קיימת, היא גם שומטת את הקרקע מכל הרעיון של הבנת הדמות על ידי הבנת פחדיה). לי נראה שהיה במקרה הזה שילוב "נוח" של סיוטי השניים במטרה להשתמש בו ככלי עזר לקידום העלילה, מצד אחד הסיוט של בילי שאנשים ייפגעו בגללו, ומצד שני הסיוט שלה שקשור כנראה לשלט "העישון הורג" שנראה תלוי על הקיר בתום אותה סצנה. היא ירדה לעשן, היא יודעת שהעישון הורג, היא מפחדת בתת מודע שלה שהיא תשלם על כך יום אחד והיום הזה ממהר להגיע כשנמצאים בארץ הסיוטים.

למרות שכל הסיוטים שמנינו לבשו לבוש שונה, תחושת האשמה של בעליהם מהווה מכנה משותף לכולם. מכנה משותף נוסף שאופייני לסיוטים רבים ואפשר למצוא בפרק הוא הפחד הקלאסי מאיבוד הזהות או התדמית, כמו במקרה של הרופא שידיו מתעוותות, או התלמיד שמשחק אותה מאצ'ו עד שאימו מגיעה לבית הספר ועושה פדיחות ל"בובי" שלה.  ג'יילס אף הוא משלב בסיוטיו פחדים שקשורים לאיבוד הזהות האישית ולאשמה –  כשבראשונים הפחד הוא מפני איבוד הדברים שמגדירים אותו כאדם חכם, כמו יכולת הקריאה שלו (חמש שפות ביום טוב), או היכולת להתמצא במרחב (הוא אמור להיות זה שמורה את הדרך לאחרים אך לפתע הוא אינו מצליח למצוא את דרכו מחוץ למחסן). ובאחרון, סיוט שבו באפי מתה, הפחד מונע בעיקר מתחושת האשמה על כך שאולי הוא לא ממלא היטב את תפקידו כצופה - "נכשלתי בתפקידי להגן עלייך, הייתי צריך להיות יותר זהיר, לאמן אותך יותר זמן...".

באופן מעניין, הסיוטים של זאנדר לעומת זאת לא נובעים לא מתחושת אשמה ולא מפחד של איבוד הזהות. בסיוט הראשון הוא נכנס לכיתה ומגלה שהוא אינו לובש דבר מלבד תחתונים, ובסיוט השני, ליצן שהפחיד אותו ביום הולדתו השישי בא לרדוף אחריו. סמוך לתחילת הפרק זאנדר אומר לווילו ולבאפי שהוא לא מפחד מעכבישים, וגם לא היה מפריע לו אם הם היו הולכים על פניו, אם לעומת זאת, נאצים היו הולכים על פניו זה עניין אחר, באופן מעניין בסיוט הליצן שלו אנו רואים שעל הקיר מצויר צלב קרס. הסיוטים של זאנדר באים, כך נראה, ממקום שמרגיש מאוד קטן ונחות, ואני מניחה שדווקא העובדה שהוא לא באמת קטן ונחות כמו שהוא מרגיש וכפי שהוא מפחד שכולם רואים אותו, היא זו שגורמת לו להיות הראשון שיוצא מנצח מול הסיוט שלו, הוא מצליח להתגבר על הליצן ואף מעיד על עצמו שהוא מרגיש טוב ומשוחרר בעקבות זאת ונענה על ידי ג'יילס שהוא כנראה היחיד כיוון שכל השאר עדיין לא יצאו מעולם הסיוטים שלהם. 

אם הסיוטים של ג'יילס נובעים מערבוב פחד מאובדן זהות, ותחושת אשמה, והפחדים של זאנדר לא מזה ולא מזה, הרי שאפשר לומר שהפחדים העיקריים של ווילו וקורדיליה קשורים לעניין הזהות האישית, בעוד שהפחדים העיקריים של באפי קשורים לתחושת אשמה.

ווילו אומרת שהיא מפחדת מעכבישים, וכשהחברה בוחרים להתפצל כדי לחפש את באפי, היא מוצאת את העניין מסוכן, אבל הדבר שהכי מפחיד אותה וגם בו היא מודה בפה מלא הוא להיות במרכז תשומת הלב. את העובדה שזה אכן הדבר הגרוע ביותר מבחינתה אנו למדים מכך שלהבדיל משאר החששות והפחדים שבהם היא מודה זהו הסיוט היחידי שלה שאכן מתממש. וכך היא מוצאת את עצמה באופן פתאומי על הבמה כזמרת אופרה מהוללת והיא אפילו לא יודעת מה היא אמורה לשיר ואיך עושים את זה. היא נאלצת כמו שהיא מעידה על עצמה אחר כך לשיר ממש גרוע, וכמובן שהיא גם מורדת מהבמה לקול קריאות הבוז של הקהל. כשראיתי את הסצנה הזו לא יכולתי שלא להיזכר בקורדיליה של הפרק הקודם שמנסה את כוחה בשירה באודישן, ולחשוב שאם עצם העמידה על הבמה נתפסת כסיוט בעיני ווילו, הרי שמבחינתה של קורדיליה זה היה יכול להיות פשוט חלום שהתגשם. דבר שגרם לי לתהות האם זה לא אומר, במילים אחרות, שהסיוט הכי גדול של ווילו הוא להפוך לסוג של קורדיליה, וזה משעשע כי הסיוט הכי גדול של קורדיליה הוא באופן דומה להפוך לסוג של ווילו או ליתר דיוק לחננת-על. אצל קורדיליה זה מתחיל ביום שיער גרוע תמידי וזה מתדרדר מהר מאוד לכך שהיא מובלת למועדון השח לבושה בלבוש יכנאי למופת  תוך כדי שהיא מוחה נואשות "אתם לא מבינים, אני בכלל לא שייכת לקבוצת השח, אני לא...".

אפשר לומר שגם ווילו וגם קורידילה פוחדות משינוי שיהפוך אותן למישהי אחרת השונה מהאופן שבו הן מכירות את עצמן נכון לעכשיו, אבל לי נראה גם שהסיוטים שלהן באים לידי מימוש כזה דווקא בגלל שיש בכל אחת מהן משהו שהיא מודעת לו אבל מפחדת להכיר בקיומו, כלומר לדעתי ווילו יודעת שיש בה כישרונות חבויים שראוי לעולם להכיר אבל פוחדת שאם העולם אכן יכיר בהם היא לא תוכל לעמוד בציפיות (הסיוט שלה שונה משל זאנדר הנתפס במערומיו וזהו, היא מייחסת לעצמה לפני הכישלון הצלחה גדולה שרק לא ברור לה איך היא הגיעה אליה) וקורדיליה יודעת שיש בה גם חכמה חוץ מהיופי שאותו היא טורחת לטפח אבל חושבת שטיפוח החכמה יביא בהכרח לחוסר הצלחה חברתית וזה כל מה שחשוב לה בינתיים. 

2000 Twentieth Century Fox. All Rights Reserved © 

כפי שראוי לסדרה שנקראת על שמה של קוטלת הערפדים, שיאנית הפרק בסיוטים שמתממשים היא לא אחרת מבאפי עצמה וחוץ מהעובדה שמספר הסיוטים המתממשים של באפי הוא הגבוה ביותר מבין כל הדמויות, באפי היא גם היחידה בפרק שאנו פוגשים בסיוט שלה עוד בשלב שהוא רק חלום רע. 

הפרק מתחיל כשבאפי רואה בחלומה מפגש בינה לבין המאסטר ואותה עומדת מולו חסרת אונים וללא יכולת להגן על עצמה, כמו בפרק הקודם גם בפרק הזה, אימא שלה היא זו שאומרת לה שזה רק חלום, אם כי שלא כמו בפרק הקודם בשלב הזה של הפרק זה באמת "רק" חלום. החלום הזה, עוזר לנו להבין את את האמירה של ג'יילס  מאוחר יותר בפרק, כשהוא ווילו וזאנדר מפענחים את פשר ההתרחשויות המוזרות בסאנידייל, ש-"צריך למצוא את באפי כמה שיותר מהר בהתחשב בסוג החלומות שלה". ג'יילס כבר מודע, כמונו הצופים, לכך שהיא סובלת מסיוטים הקשורים לתפקידה, למרות שהוא לא תמיד מודע לטיבם ולהיקפם (הוא הופתע לגלות למשל שיש לה פחד מלהפוך לערפדה, ואני מניחה שהוא גם לא ממש מודע לחששותיה בנוגע לאביה).

אחד הדברים המעניינים ביותר לגבי הסיוטים של באפי הוא הקשר בין האופי האוניברסלי שלהם והאופי הפרטי שבו הם מתממשים אצלה, אופי שנובע מכך שהיא קוטלת ערפדים. בסיוט הראשון מבחן כתתי בהיסטוריה תופס אותה לא מוכנה אחרי שהיא לא הגיעה כל השנה לשיעורי היסטוריה ולכן לא שמעה על המבחן ולא הספיקה ללמוד אליו. סיוט שאני סבורה שמשותף לרבים מהאנשים שהיו אי פעם תלמידים, ואין בו לכאורה שום דבר שיכול לשייך אותו דווקא לקוטלת הערפדים, אבל בעיניי יש קשר ישיר ואני חושבת שגם בעיני באפי הקשר הזה קיים אפילו אם הוא לא מפורש, והקשר הזה נעוץ בעובדה שהמחשבה הראשונה שחלפה בראשי כשצפיתי בה מודה בהברזה שנתית, ועדיין לא הבנתי שזה חלק מהסיוט שלה, הייתה שזה נראה לי הגיוני שהיא תפספס שנה שלמה של שיעורי היסטוריה בגלל שהיא הקוטלת, הרי מהפרק הראשון צפינו בה מבריזה מלימודים בתוקף תפקידה ואפילו בהמשך הפרק קיבלנו תזכורת לצד הזה של התפקיד שלה כשאביה (מסיוט אחר בכלל) "מוצא" אותה בספרייה ושואל אותה למה היא לא בכיתה, הוא חיפש אותה בכל מקום... באופן פרדוקסלי דווקא העובדה שהיא עוזבת את חקירת וונדל והעכבישים כדי לרוץ להיבחן היא זו שנראית מוזרה.

בסיוט השני אביה אומר לה שהוא ואמה התגרשו בגללה ושהוא לא רוצה לראות אותה יותר, ואף על פי שזה ידוע שילדים נוטים להאשים את עצמם באסונות שפוקדים את הוריהם או מה שהם מפרשים כאסונות, הסיוט הזה מקבל את המגע של סיוט ה"קוטלת", בכך שאביה אומר לה במפורש "את מסתבכת בצרות, מביכה אותנו בכל הקטעים המטורפים שלך" מבחינתה הפיכתה לקוטלת לא רק שמתנגשת עם  לימודיה אלא גם הביאה לגירושי הוריה והפכה אותה ללא אהיבה. 

בשאר סיוטיה- הפגישה עם המאסטר, קבורתה בעודה בחיים על ידיו, והפיכתה לערפדה, הקשר לעניין היותה קוטלות ברור לחלוטין, אבל זה לא אומר שהם אינם מבטאים מטפורית פחדים אוניברסליים.  מהראשון בפחדים אלו, המפגש בינה ובין המאסטר שבגרסה מסוימת שלו חזינו עוד בתחילת הפרק, אנו מבינים הפעם שהיא מפחדת לא רק מכך שהמאסטר ייצא לחופשי ושהיא תהיה חסרת אונים מולו, אלא גם מכך שזו תהיה אשמתה האישית שהעולם ייחרב, ממש כפי שהמאסטר אומר לה במפורש: "אני חופשי כי את פוחדת מזה, בגלל שאת פוחדת מזה העולם מתמוטט", ובאופן נוח ביותר גם מסביר לה את פשר ההתרחשויות המוזרות בפרק (עוד לפני שג'יילס מוצא אותה). בחלק השני של הסיוט אנו רואים את באפי נקברת חיים על ידי המאסטר, ואני מניחה שזו המחשה מצוינת של התחושות שלה שכל החובות המוטלים עליה ביום יום, חובות מעצם תפקידה כקוטלת ערפדים, מונעים ממנה לחיות את החיים שהיא הייתה רוצה, כמו שהיה ברור מאוד למשל בפרק "לעולם אל תהרגי נער בדייט הראשון".

בשני הסיוטים הללו באפי משקפת תחושה של הימצאות במצב של הפסד-הפסד, אם היא לא תהיה קוטלת כל כך טובה ותשקיע בייעוד שבחרו בשבילה, העולם עשוי להחרב, מצד שני כשהיא כן משקיעה, כשהיא כן קוטלת "טובה", המאסטר לא יכול אולי להרוג אותה ולהרוס את העולם אבל היא עצמה מרגישה קבורה ואני סבורה שיש בכך ביטוי מטפורי לפחד מאוד ידוע של אנשים, הפחד שאם הם לא ישקיעו מספיק הם לא יהיו מספיק טובים במה שהם צריכים להיות מספיק טובים בו מסיבה זו או אחרת, אך מצד שני לפעמים ההשקעה המאומצת יכולה גם לגרום להם תחושה שהם מפספסים את החיים "האמיתיים" שלהם בשעה שהם מרוכזים כל כולם באותה השקעה.

הסיוט האחרון של באפי שאנחנו נחשפים לו הוא הפיכתה לערפדה. אפשר לראות בכך כמובן את הפחד מפני איבוד הזהות האולטימטיבי שלה כקוטלת וכבת אנוש. אך מכיוון שהיא אינה חוששת מפני הפיכה לאוגר נניח, אלא דווקא לערפד, אני רואה בכך יותר מאשר הפחד לאבד את זהותה כאדם, ויותר מאשר את הפחד מלאבד את זהותה כקוטלת, את הפחד מכך שתפקידה כקוטלת יגרום לה לאבד את האנושיות שלה. אבל לא במובן הפשטני שמכיוון שמתוקף תפקידה היא נלחמת בערפדים הרי שהסכנה שהם יערפדו אותה תמיד קיימת, אלא במובן הרחב והמטפורי יותר, שבו שימוש באמצעים מסוימים כדי להילחם במפלצת יכול להפוך את הנלחם למפלצת בעצמו. וכמו שבעיניי גם ווילו וקורדיליה מפחדות להפוך למשהו אחר בגלל שהן מרגישות שיש בהן חלק כזה, אני חושבת שגם הפחד של באפי משקף את התחושה שהכוח הפיזי שלה והאלימות שבה היא משתמשת לטובה כקוטלת, ייצאו מכלל שליטה.  אם מסכימים שיש אמת בפתגם "הפוסל במומו פוסל" הרי שגם החשש ההפוך, שאם ראית פגם אצל אחרים הוא כנראה נמצא גם בך תמיד קיים. וככל שיותר נלחמים במשהו שמאפיין אחרים  (בעיקר אצל אנשים בעלי מודעות עצמית וביקורת עצמית גבוהה, תכונות שדי מאפיינות את באפי) כך התהייה עד כמה אותו הדבר מאפיין גם אותך ואיפה אתה יכול לחצות את הגבול מתגברת.

בעניין המודעות העצמית של באפי מעניין גם לערוך הקבלה בינה לבין דמותה של קורדיליה.

בתחילת הפרק קורדיליה מבקשת מוונדל שיפסיק להסתיר לה את האור בשעה שהיא מתאפרת, ומואשמת על ידי זאנדר בכך שהיא חושבת שכל העולם סובב סביבה, בסיוט של באפי היא נמצאת בחשכה (הסיוטים לא מפרים את חוקי הערפדים עד כדי כך) והמאסטר אומר לה שהעולם מתמוטט בגללה.  גם אביה אומר לה בסיוט אחר "טוב, זה לא מפתיע, את תמיד חושבת רק על עצמך" והיא לא מצליחה להתווכח עם אביה בסיוט כיוון שבעצם היא באמת חושבת על עצמה ושהעולם סובב סביבה (אחרת למה שתחשוב שזה נכון שזו אשמתה שהוריה נפרדו?), אך לא בצורה שבה קורדיליה עושה זאת. העולם הסובב סביב קורדיליה הוא העולם שחייב לשרת אותה, לא היא צריכה לשרת אותו. העולם שסובב סביב באפי הוא עולם שלא יוכל להסתדר בלעדיה, ומהמקום הזה אם קורה משהו רע למישהו היא תיקח על עצמה את האשמה אפילו אם היא לא קשורה לעניין כלל. ואנחנו כבר ראינו בסיוטים הללו עד כמה אשמה היא נושאת על כתפיה הצרות.

2000 Twentieth Century Fox. All Rights Reserved © 

מהבחינה הזו המפגש שלה עם בילי הוא מפגש חשוב ומעצים, בעיקר באמירה שלה אליו שהוא לא אשם בכך שקבוצתו הפסידה, הוא לא השחקן היחיד בקבוצה, יש בה עוד שחקנים, ולכן הוא לא יכול להיות האחראי הבלעדי על כל מה שקורה.

כאשר מפלצת המאמן מגיעה להילחם בה בפעם הראשונה, היא מבינה שהיא צריכה עזרה כדי להילחם בה כי היא לא מספיק חזקה, וזה יפה כי זה גם מראה שלמרות תחושת האחריות שלה, האמירה שלה לבילי מתיישבת היטב גם עם מעשיה – גם היא שחקנית קבוצתית. 

והיא אכן פוגשת את הקבוצה שלה בבית הקברות, והם מבינים ביחד שכדי להציל את העולם עליהם להצליח להעיר את בילי כי ג'יילס חושש שאחרת תוך כמה שעות העולם כולו יעבור לעולם הסיוטים ואני חושבת שזה חשש שאסור להביע אותו כשנמצאים במקום שבו הפחדים הופכים למציאות ושטוב שהוא נזכר להשתיק את ווילו כשהיא מביעה את חששותיה מכך שהם לא יצליחו במשימה כשכולם פונים יחד אל בית החולים לשחרר את וילי כלומר להעיר את בילי.

"הפחד הוא בראש, כמו כאב אפשר לשלוט בו, אם אני יכול להתמודד עם הפחד שלי הוא לא יכול לשלוט בי" כך אומר המאסטר לקולין הערפד באותו נאום חניכה שהזכרנו, ובאפי שמגיעה אל מיטת חוליו של בילי אחרי שכל סיוטיה כבר התממשו והיא עדיין בחיים ובחברת חבריה, היא באפי שיכולה להתמודד עם פחדיה, ולכן היא באפי שמסוגלת עכשיו לעמוד מול אותו מאמן מפלצת ולומר לו "יש דברים מפחידים יותר ממך ואני אחת מהן" ולגבור עליו בקרב אחד על אחד, אבל היא גם יודעת שכדי להעלים אותו באמת היא צריכה לתת למי שזה הסיוט שלו את המקום להילחם בו, היא לא יכולה לקחת על כתפיה את האחריות לתיקון כל דבר רע שקורה, היא בהחלט יכולה להציע עזרה למי שצריך לבצע את התיקון שלו, וזה מה שהיא עושה עבור בילי. כשבילי האסטרלי מצליח להתמודד עם פחדיו ומפסיק לברוח מפני המאמן מפלצת, עולם הסיוטים נעלם וסאנידייל חוזרת להיות בטוחה כשהייתה... אך למרות שהסיוטים נעלמו כחלום, נראה שגם בילי וגם באפי הבינו משהו מהדרך שאותה עברו בסיוטים שלהם, וזה להוריד מעליהם קצת את עול האשמה מתוך הבנה שהם לא היחידים בקבוצה או בעולם שיכולים להציל או להרוס אותו. כשבילי מתעורר הוא חזק מספיק נפשית כדי לומר למאמן שזו לא אשמתו שהקבוצה הפסידה כי יש בקבוצה עוד שחקנים, וכשהמאמן מנסה לברוח אחרי שהוא מבין שנודע הדבר שהוא זה שהיכה את בילי, באפי יכולה לשחרר ולתת לזאנדר להיות זה שתופס אותו, ואף לתת לו קרדיט כגיבור.

סמוך לתחילת הפרק ווילו ובאפי מסבירות לזאנדר שהשיעור הקרוב שלהן הוא שיעור הקשבה פעילה, ומציינות באזניו שהם למדו בשיעור הקודם על המחקרים של אייזקסון שלפיהם אחד הצרכים הבסיסיים של בני האדם אחרי מזון ומחסה הוא שיקשיבו להם. לכאורה עניין שלא לגמרי קשור לנושא הפרק, אך בסוף הפרק חשבתי על כך  שאם האדם לא יכול לשתף בדאגותיו ואין מי שיקשיב לו בין אם בגלל שהוא צריך לשמור על סודיות (כמו באפי שצריכה להסתיר את היותה קוטלת מהוריה) ובין אם הוא מרגיש צורך לשדר עצמה וחוזק (כמו שבאפי מרגישה מתוקף היותה הקוטלת) ובן אם בגלל חוסר עניין מצד אחרים, הרי  אין פלא שהדאגות והפחדים מתעצמים. ואין פלא אם כך שכמות הסיוטים של באפי הייתה הגדולה מכולם, ועד כמה זה טוב שהיא מצאה לה חברים שיכולים להיות לה אוזן קשבת כי הצורך בהקשבה הוא אכן צורך בסיסי ביותר, ולכן אם פתחנו את הסכפ"ש בציטוט מילותיו של דייל קארנגי "אל דאגה" נסיים אותו בציטוט הולם מדברי חז"ל "דאגה בלב איש ישיחנה".

בחזרה לעתיד

תוספות עבור מי שסיימו לצפות בסדרה "באפי קוטלת הערפדים" . לכל השאר: זהירות, ספוילרים!

*  ווילו אומרת לבאפי שההורים שלה לא רבים הם רק נועצים מבטים לפעמים- ואיכשהו זה לקח אותי דווקא אל ההורים של זאנדר בעונה השישית בפרק "חתונה מהגיהינום"  שמציגים את האופציה של לריב כמו מטורפים גם בפרהסיה, אופציה שנמצאת במקום טוב באמצע בין הקצוות של אלה שנפרדים כמו הוריה של באפי, ואלא שלא רבים אך לא נשמע ששוררת ביניהם אהבה רבה כמו הוריה של ווילו.

* כשזאנדר משתמש בביטוי הלא הכי מוצלח "החלומות שלנו מתגשמים" כדי לתאר את מה שהוא מבין שקורה,  ג'יילס עונה לו: "חלומות? זו תהיה גרסת הקומדיה מוזיקלית של הסיוטים הללו, הסיוטים שלנו מתגשמים"  משפט שמתכתב באופן חמוד עם פרק המחזמר שבו התיאוריה של ווילו על המתרחש היא:  

I've got a theory,
some kid is dreaming,
and we're all stuck inside his wacky Broadway nightmare

* באפי אמנם לא נראתה מאוימת מפני המחשבה להפוך לערפד אף פעם בהמשך הסדרה, אך הרעיון של 'קוטלת היא לא רוצחת' והפחד מחציית הגבול הזו בהחלט פותח בסדרה בפרקים שונים דוגמת "חסרי מנוח" ו"שניים נותרו".

*  בפרק הזה הייתה התייחסות לעניין הצורך בהקשבה, וזה בעיניי מכין יפה את הקרקע לפרק הבא "רחוק מהעין, רחוק מהלב" על מרסי רוס, ועל מה שקורה למי שלא מקשיבים לו ולמי שלא רואים אותו.

*  רעיון דומה של התממשות פחדים, אפשר למצוא בפרק "הפחד עצמו" בעונה הרביעית. בעוד ששימוש בחלומות כדי להבין את התת מודע של הדמויות אפשר כמובן למצוא גם ב"חסרי מנוח".

*  הרעיון של שיתוף כדרך התמודדות עם הפחד, מופיע לכל אורך הסדרה בפרקים מפרקים שונים, ובא כמובן אל שיאו בפרק האחרון של הסדרה, שבו באפי לא רק יכולה להסיר מעליה את האחריות הבלעדית להצלת העולם כיוון שיש עוד אנשים בעולם, אלא בפועל פועלת לכך שיהיו עוד קוטלות בעולם, לא עוד "היא לבדה נבחרת".

תגובות (16)