ארכיון המסך המפוצל > 2013

אבל אני תמיד נשאר אני

סיכום קצת מאוחר (כי מוטב מאוחר) של אייקון 2013: זהויות

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 28/10/2013

“אייקון 2013: זהויות”, הפסטיבל ה-17 למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים, מטעם האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה והעמותה למשחקי תפקידים בישראל בשיתוף קהילות נוספות, התקיים גם השנה כרגיל בסוכות בתל אביב. 

כמו נושא האייקון השנה - "זהויות", אף האייקון עצמו פנים רבות לו, ואפילו אם מרגישים שאפשר לחוש את אווירת הפסטיבל גם בביקור חטוף בו, הרי ששלושה ימים תמימים ודאי שאינם מספיקים כדי לחוות באמת את כל מה שיש לו להציע, ולכן גם הסיקור שלנו הפעם יהיה כתמיד סובייקטיבי ואקראי.

גולת הכותרת של הכנס הייתה הקרנת הסרט המקורי "הרועה האחרון". הסרט – שהוקרן לא פחות מ- 5 פעמים במהלך הכנס – הינו בגדר פרויקט ייחודי שספק אם יש לו אח ורע: מדובר בסרט עלילתי באורך מלא (97 דקות) שנכתב, צולם, הופק ונערך בפרק זמן של חצי שנה, שכל כולו מומן באמצעות תרומות (באתר "מימונה") ושמטרתו הייתה לספק תוכן מקורי לקהל חובבי המד"ב והפנטסיה בישראל. הסרט מגולל את סיפורם של שני צעירים, עמית ומאיה, שיוצאים למסע מוזר, מצחיק, מרגש ומותח ברחבי ישראל עם אדם תימהוני משהו שעונה לשם "שימי" אותו הם פוגשים כבר בתחילת הדרך.

הסרט שואב השראה מיסודותיה של תורת הקבלה ומשלב באופן קולח, רציני ומצחיק בין עולם הקבלה הדתי לבין עולם המד"ב והפנטסיה תוך שמירה על כבוד כל העולמות והגורמים המעורבים.

כל המעורבים בסרט, החל מהשחקנים הראשיים (ניר קיטרו, רוני וייסמן, אורי ליפשיץ, ניר שרון, אילה שיפטן, אדוה קמחי, יובל אורנר ועוד), דרך התסריטאי (גיא בוסקו), הבמאי (דניאל דר), במאית המשנה (רותם ברוכין) וכל יתר חברי ההפקה עבדו על הסרט בזמנם הפנוי וללא תמורה.

הסרט זכה להצלחה גדולה בכנס - הקהל צבא על האולמות שהיו מלאים לחלוטין במהלך ההקרנות והתגובות היו נלהבות מאד. פרצי צחוק עזים נשמעו לא פעם מצד הצופים בפרט במקומות הלא מעטים בהם שולבו רפרנסים "גיקיים" בסיפור.

אנשי ההפקה מסרו כי הם מתכוונים לנסות לארגן הקרנות נוספות בעתיד הקרוב וכן יש כוונה רצינית להוציא את הסרט ב- DVD ואולי להפיצו בדרכים נוספות.

(גילוי נאות: גיא בוסקו (תסריטאי הסרט) שימש בעבר כעורך המנהל של האתר ואילו נדב רזון ("איתן גשם"), מעורכי האתר כיום היה חבר בהפקת הסרט).

הפקת מקור מעניינת נוספת הייתה "סוף העולם למתקדמים" – מחזה מקורי שעוסק בקבוצה חדשה של חובבי D&D המתכנסת לסוף שבוע אינטנסיבי בבקתה במטרה לשחק תפקידים בהרפתקה שנכתבה לצורך כך, כשברקע אהבות, אכזבות, גילויים מפתיעים, דינאמיקה קבוצתית, וצחוק ודמע.

זהו המחזה הראשון של הצמד חן שרון (מחזאי) ויניב רוזנבלט (במאי), ויחסית לעבודת בכורה התוצאה מרשימה למדי – השילוב בין עולם משחקי התפקידים לבין הקונפליקטים שבחיי הדמויות ה"אמיתיות" במסגרת האינטנסיבית של סוף שבוע בבקתה הניב דרמה טובה ולא מעט הומור מוצלח. אמנם נראה שניתן היה לקצץ מעט באורך ההצגה ולהדק את העלילה מעט יותר, אבל בסך הכול התוצאה הייתה מוצלחת ומהנה.

במופע האילתורים "למבאטי" שבו מאלתרים המשתתפים על הבמה עלילות והתרחשויות על פי הצעות הקהל, הופתע הקהל כשבאמצע ההופעה העלו לבמה את השחקנית צ'ייס מסטרסון, ששיחקה דמות אורחת חוזרת ב"מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9". אורי ליפשיץ ישב לידה ושאל אותה כמה שאלות עיתונאיות סטנדרטיות כמו "מי היו מודלי ההשראה שלך בתור שחקנית", וע"פ זה הציגו מערכונים מאולתרים קצרים.

צ'ייס מסטרסון ואורי ליפשיץ

מופע אלתורים מוצלח נוסף היה מופע ה"פאואר-פוינט קריוקי" בהנחיית אסף שגיא ועידו כהן, שבו מתנדבים מהקהל מאלתרים הרצאה בת שתי דקות על פי המצגות המוקרנות, אותן הם זוכים לראות לראשונה יחד עם הקהל כולו. היה מצחיק!

למשל, אחת ההרצאות עסקה בנושא החשוב "טבעונות: למה הפרות התחילו לאכול בני אדם", שהועלתה על ידי אביעד שמיר וסחטה לא מעט געיות צחוק מהקהל (הבנתם? געיות?).

טבעונות: למה הפרות התחילו לאכול בני אדם 

והיו כמובן גם הרצאות רציניות בכנס, ואנחנו אפילו נרחיב על כמה מההרצאות שהתייחסו ליצירותיו של ג'וס ווידון דווקא, כן, כן, אנחנו יודעים שאתם מאוד מופתעים מזה.  

"מאניה ועד טארה: פמיניזמים בבאפי קוטלת הערפדים" - הרצאתה של ד"ר ענבל וילמובסקי, שתמיד נראית כאילו פודיום המרצה הוא מקומה הטבעי, עסקה בתיאוריות פמיניסטיות ב"באפי קוטלת הערפדים" והאופן שבו הן מודגמות בדמותן של אניה וטארה. שתיהן באות ממקום של דיכוי על בסיס מגדרי. אניה (אוד) מתחילה את דרכה כאשת איש, וטארה היא בת למשפחה פטריארכלית שמעוניינת לסגור אותה בבית, מקומה הטבעי. אניה הופכת לשדת נקמה (נגד גברים) וטארה היא מכשפה לסבית.


אניה מייצגת את הפמיניזם הרדיקלי. לאורך חייה הארוכים היא עוברת מפטריארך לפטריארך - מרעיה למועסקת על ידי בוס מדכא. כאישה, היא מזהה בעיה במבנה החברתי - שלה ושל נשים אחרות, ומנסה כל הזמן לערער על הקיים ולפרק את המציאות (בפרק "המשאלה" היא אפילו שואלת את ג'יילס איך הוא יודע שהעולם החלופי יהיה יותר טוב). בעונה הרביעית היא אשת קריירה מצליחה (וקפיטליסטית), שאמנם מאורסת לזאנדר, אבל מבטיחה לאהוב אותו אך לא לציית לו. לאחר שזאנדר נוטש אותה מתחת לחופה, היא מחפשת את עצמה ומגלה שהיא יכולה להיות אישה עצמאית, ללא תלות בגבר כלשהו.

טארה מייצגת את הפמיניזם התרבותי. היא מגובשת במיניותה ובזהותה, אך מסמלת את הקול הנשי המושתק (היא מגמגמת, היא מושתקת על ידי משפחתה, על ידי וילו ועל ידי גלורי). בעונה השישית היא מפגינה אחווה נשית - היא משמשת כאם לדון, וכמשען וחברה לבאפי, כשהיא בעצם "מטפלת" בה בצורה דומה מאוד לטיפול שנעשה במרכזי סיוע לנשים - היא אינה שופטת את באפי, אלא מכבדת אותה; לא כופה עליה את דעתה, אלא מקשיבה ומכילה. ומי שפספס, וגם מי שרוצה לדעת עוד על הנושא, אפשר כמובן תמיד לחזור ולקרוא את הכתבה "מאניה ועד טארה".

 

ארבע קאליסיות ואף לא דרקון אחד. צילום: שרה מולדובן


בהרצאתו "זהות וקטילה במפורש ובמכללה" פירק עו"ד נדב רזון את המושג "זהות" ל"זהות אישית", "זהות אינדיבידואלית" ו"זהות קבוצתית" והדגים כל אחת מהזהויות בפרקי באפי ואנג'ל.

זהות אישית היא התפיסה הסובייקטיבית של הפרט, שמורכבת מאישיותו, חוויותיו וזיכרונותיו, וכך ההרצאה נפתחה בזהותה האישית של כל דמות, הגורמים המשפיעים עליה (באפי כקוטלת עם מרכיב אישיות אפל, אנג'ל כערפד עם נשמה, ספייק עם שבב במוח, אוז כאיש זאב וכדומה) וההתמודדות אתה. בנוסף, הדגים עו"ד רזון כלים תסריטאיים שעסקו בזהות, ובהם אובדן זיכרון ("אמת או חובה" באנג'ל ו"טאבולה ראסה" בבאפי), מציאויות אלטרנטיביות (ב"יום הולדת" שעסק בחייה של קורדיליה, כפי שהיו עשויים לקרות, או ב"המשאלה"), חילופי גוף/תפקידים/זהויות (אנג'ל/איש זקן ב"קארפה נוקטם", פיית'/באפי, אילירייה/פרד, הדמות הופכת לתחפושת שלה ב"הלואין", ווסלי מתחזה לאנג'ל ב- "Guise will be Guise") ופיצולים ("וילו הכפולה", זאנדר מתפצל לשני אנשים ב"המחליף").

ההיבט השני של הזהות היא הזהות של הפרט כפי שרואים אותה אחרים. העונה הרביעית של "באפי", כך על פי נדב רזון, היא העונה שעוסקת הכי הרבה בזהויות, ובעיקר הזהות הקבוצתית של כל אחד מהסקוביז (עוד מתחילת הסדרה "קיבל" כל אחד מהם תפקיד, וכך זאנדר הוא הלב, באפי היא השרירים, וילו היא הנשמה וג'יילס הוא המוח), משום שבעונה זו החבורה עומדת על סף משבר ועוברת תהליכי התפרקות, כשכל אחד מהם פונה לדרך שונה. הפרק "Restless", שגם חותם את העונה, בעצם מסכם את כל נושא הזהות.

אבל לא רק הרצאות היו על יצירותיו של ג'וס ווידון, היה אף פאנל מרתק בנושא  "הומור, ציניות וסרקזם ביצירותיו של ג'וס ווידון" בהנחיית פנינה מולדובנו ובהשתתפות הדס סלוין, שלי לויט ואסף רזון, שכל אחד מהם כיסה פן אחר בנושא.

וזהו פחות או יותר מה שהיה לנו לספר לכם על הכנס,  אם ברצונכם לשמוע עוד חוויות, אתם מוזמנים לגלוש לערוץ הווידאו של אייקון או לדפדף במקבץ אלבומי התמונות.

בהכנת הכתבה השתתפו: אורלי, איתן גשם, roswella, kitty

תגובות (0)