ארכיון המסך המפוצל > 2014

המסך המפוצל בן 13

המסך המפוצל חוגג 13 שנים לקיומו ומסתכל אחורה בסניליות...

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 10/07/2014

המסך המפוצל כבר בן 13, חוגג את בר המצווה שלו, במהלך השנים הוא עבר שינויים רבים, וידע כותבים רבים, כתבות רבות תגובות רבות ומפגשים חברתיים לא מעטים. חלק מהקוראים עזבו עם השנים וחלק הצטרפו לאחרונה, אז חשבנו שיהיה נחמד לטובת אלה שלא הכירו ולטובת אלו ששכחו. לציין כל שנה בציטוט מכתבה או שתיים שנכתבו בה. חלק מהציטוטים מקבלים משמעות חדשה בפרספקטיבה של זמן ובחלק סתם תמיד נעים להיזכר.

להנאתכם!!!

2001

אבל זה, בכל אופן, לא משנה כרגע. אני כאן כדי להכריז שלא רק שבא לי להקיא כבר מכל השחור כתום הזה, אלא בא לי גם לעשות שטיפת קיבה. אי אפשר יותר, זה בלתי נסבל. (שגיש, ממקימי האתר, לא מדבר על "כתום זה השחור החדש" מתוך אחת הכתבות הראשונות באתר:  "הכתום הכתום הזה " )

2002

בשנה בה נפתח שער באפי  יצא המסך המפוצל גם בסדרת כתבות המסבירות את המתרחש בעולם הטלוויזיה בארה"ב :


בסך הכול, למרות תלונות של צופים מפונקים מדי ששכחו מה זה מדינה עם ערוץ אחד ונהנים להשתלח בערוצים השונים בתלונות קטנוניות כאלו או אחרות, מצבנו לא רע בכלל: סדרות חדשות ולוהטות מוצאות את דרכן למסכינו במהירות רבה ואנחנו מוקפים בשלל ערוצים המביאים לנו, או לכל הפחות משתדלים להביא, מבחר איכותי של סדרות שוות. (דבר המערכת מתוך הכתבה אמריקן ביוטי)

2003

Slayeret bojarsky, אחת הכותבות הוותיקות באתר, חלקה עם הגולשים חוויות מקון באפי - כנס המפגיש בין שחקני וכותבי הסדרה באפי ומעריציה : 

דבר אחד הם הדגישו מיוחד: הם לא חנונים במציאות. לטענתם את רוב ההפניות התרבותיות שבני דמותם שלפו בלי חשבון הם בכלל לא הבינו. בסצנה המשותפת הראשונה שלהם, כשהם התבקשו לשחק מבוכים ודרקונים (זו שוורן מציע בה השתלטות על סאנידייל), הם ישבו נבוכים במשך כמה טייקים עד שלבסוף נאלצו להודות בפני דאג פטרי, שביים את הפרק, שהם פשוט לא יודעים לשחק. הם אפילו לא ידעו לענות מיהו שחקן ה"ג'יימס בונד" החביב עליהם...  (חנונים, לא מה שחשבתם, מתוך יומן קון חלק ראשון)

עוד באותה שנה, לקראת עליית העונה החמישית של "אנג'ל", איתן גשם, איש המערכת, מחבר בכישרון רב  את גרסת המחזמר של הסדרה שכולם מצטערים, גם אם הם לא יודעים את זה, שלא הופקה מעולם:

 

The Wes side story song / Fred

ע"פ השיר "Parking"

 

I've been craving for the bad bad Wes

Come on, won't you write some good romance

I'm asking you, please Joss

I want to have a hot affair

!With Wes - no less – let's see you dare

I think we'll make a special pair

?Why can't you do it Joss

I really hope you'll show you care

And let me do the ex-watcher

(...Cause he's not wearing underwear')

 

2004

בשנת 2004 לא היה מונדיאל, היה יורו, ובלי שום קשר, ערכה אורלי בכתבה "יהירות ודעה קדומה"  השוואה בין כדורגל לאופרות סבון:

"גל אחד מגיח, פתע שב ונמלט" - הכוונה לכך שהצפייה מתבססת על ציפיית הצופים לרגעי האמת (רגעי אמת: בכדורגל - שערים, באופרות סבון - כשהאמת תסתבר לאלה שהיא מוסתרת מהם בכוונה), אולם ברוב הזמן הציפייה מלאה בגלים של כמעט, דהיינו התקפות חסרות מחץ, פספוסים, ורגעים של כמעט (שהאמת מתגלה), אבל לא. ברור שאנשים שלא יודעים ליהנות מרגעי ה"כמעט", או שמדלגים עליהם, לא יוכלו להפיק את מלוא ההנאה שברגעי האמת, במיוחד כשהם לטובת הצד שאתה מעדיף.


2005 


המכשפה הידועה Which Witch  מספרת בכתבה Can`t Stop the Signal על הדרך הפתלתלה בה נמצאה הישועה לסדרה פיירפליי- הסרט סרניטי

הסדרה הקטנה והאמיצה הפסידה בקרב וירדה מהמסך בעודה עדיין רכה בשנים (12 פרקים) והיה לה עוד כל כך הרבה לתת לאנושות (שלושה פרקים שלא שודרו, שלא לדבר על תשובות לחידות עלילתיות רבות. כגון: האם נזכה לראות את מל ואינארה מתנשקים). אכן, סיפור טראגי שבקלות אפשר היה לקרוא על שמו חג יהודי.(פיירפליי וסרניטי, פעם ראשונה)

עוד באותה שנה מראיין JW את אורי סיוון התסריטאי הראשי של הסדרה "בטיפול" לקראת תחילת שידור העונה על הסדרה ועל תהליך הכתיבה בכלל:

כמה פרקים מתוכננים לעונה הראשונה?
לעונה הראשונה והיחידה, אתה מתכוון
.

מה זאת אומרת, לא תהיה עוד עונה? סופית? אם נורא ירצו ויבקשו?
לא תהיה עוד עונה. תשמע, בדרך כלל אתה מתפתח עם סדרה, לומד את הגיבורים, מכיר את העונה. ב"שבתות וחגים", בכתיבת העונות היינו אומרים שהסדרה ממציאה את עצמה. לגיבורים יש עולם פנימי רחב ועונה נוספת הייתה פשוט קורית. כאן, ככל שכותבים יותר זה נהיה יותר מסובך, יש פחות תשובות והעולם לא מתרחב. אין כאן את הבונוס של עונה שניה, השקענו מאמץ על שהסדרה תהיה דרמטית ומעניינת כמו שהיא עכשיו, כל פרק היה ממש לחצוב בסלע. זה לא נהיה יותר קל אלא רק יותר ויותר קשה. אבל זה מספיק. גם נראה לי נכון שזה משהו בעל אורך חיים. 50 פרקים, לא צריך יותר מזה
.

2006

המסך המפוצל מתחיל בפרויקט "הסדרה של חיי", כשהכתבה הפותחת את הסדרה זוכה לשיא של כל הזמנים במספר התגובות לכתבה באתר 687....

ציטוט מדבריו של yaddo בכתבה סיסילי ואני על סדרת חייו "חשיפה לצפון":


אני חושב שעיקר אהבתי ל"חשיפה" נובע מהעובדה כי באופן סמלי, האקלים האלסקאי הקפוא עומד בניגוד גמור לחום האנושי שהסדרה דואגת להעלות על נס. היא שופעת אהבת אדם, אהבת הטבע, אהבת אמנות. היא אינטליגנטית, בוחנת זוויות מעניינות, פסיכולוגיות ופילוסופיות למצבים אנושיים, ותמיד-תמיד דואגת להמחיש כמה יופי גלום בכל דבר, ובאופן סמוי שלא נופל לקיטש אלא לעתים נדירות. בשבילי, אוהד גדול ונאיבי של אינטראקציה אנושית (לפחות אז) ולוכד בזמן אמת רגעים יפים לכדי מבט-מתרפק-לאחור, לא היה מנוס מליפול שדוד.

 

עוד באותה שנה bosco מנתח להפליא את פרק חגי תשרי של "פרפר נחמד" :


שלישית מופיעה עפרה (וינגרטן) להזכיר את כל מה שקרה עד עכשיו, למקרה ששכחנו, ובנוסף לקדם את מכירת התפוח בדבש. בחירתה של עפרה לפרק הספציפי הזה, פרק עם עפרה חזה, כשבאותה קלות זו יכולה הייתה להיות אפי בן ישראל, כנראה באה להדגיש לילדים שזה בסדר אם לשני אנשים יש את אותו השם, אפילו אם זה מבלבל. אותו הדבר עבר כנראה להפקה בראש כאשר לשני פרקים מאוחרים יותר של "פרפר נחמד", שגם הם עסקו בחגים אלו, ניתן השם המקורי "חגי תשרי", כך שאם מישהו למשל יבחר להזמין את הפרק "פרפר נחמד: חגי תשרי" באינטרנט הוא עלול לקבל פרקים של העונות המאוחרות ואז לנסות להסביר לשירות הלקוחות למה גיא פרידמן ורמה מסינגר הם לא דודו זר ועפרה וינגרטן ולמה שבי הוא כבר לא אותו שבי.

 

2007

כותבי המסך המפוצל בוחרים את  הדמויות של חייהם, אנו נצטט מתוך הכתבה דווקא את דבריו של ג'וס ווידון שלצערנו אינו אחד הכותבים באתר:


היי, זוכרים אותי? אני לא. אבל נדמה לי שאני מתעסק במשהו שקשור לכתיבה של דברים. או כתיבה על דברים. יתכן שאני מבקר מסעדות. אני מאוד ביקורתי לגבי מסעדות, אז סביר שזה זה. בכל מקרה, לא יכולתי לקרוא את הרשימה הנחמדה של מר גאן בלי שהייתי מוכרח לפתע לחבר אחת משלי. מה הקטע עם רשימות? האם הן כמו סרטן רך-שיריון, בזיגוג מנגו, עם נגיעות... האמת, אין לי מושג לאן מוביל המשפט הזה. יתכן שהוא מוביל להרפתקה! הכנתי רשימה.

 

2008  


זלפה כותבת על אהבה בצל המלחמה:


גבר. אישה. אם נשאל בלשונו של מל: "למה זה אף פעם לא הולך חלק?". ואם כבר שואלים שאלות טריוויאליות, אז למה יש מלחמות והחיים זה לא פיקניק? ומה קורה כששמים גברים ונשים - שגם בימים כתיקונם "זה לא הולך חלק" ביניהם - בזמנים של מלחמה, כששום דבר גם ככה לא הולך בהם חלק? (פיירפליי וסרניטי פעם שנייה)

ו-kitty מתרגמת פרקים נבחרים מהספר "האם אנשי הערפדים יואילו לעזוב את הלובי?" המתאר קהילה וירטואלית של אנשים שאוהבים את יצירות ג'וס ווידון:


"בינתיים, קרן טלפן אלי כל יום לשאול איך מתקדם עניין מציאת הבית לחתולה-שלא-הייתה-שייכת-לג'וס ווידון. זה היה ברור שהמנוול הפיל את המשימה שלו עלי. לא סיפרתי לאף אחד מחוץ למעגל הקטן של אנשי סודי את האמת על מי היו לכאורה בעלי החתולה. הבנתי את הרמז הקל לפחד בקולו של קרן. היה לי מאוד קל ללכת לאינטרנט ולשאול אם מישהו רוצה את החתולה של ג'וס. היו לי אז אלפי אימיילים בתיבת הדואר הנכנס שלי מאידיוטים מתרפסים שלא מסוגלים אפילו לדאוג להיגיינה האישית שלהם, שלא לדבר בכלל על לדאוג לחתול. חלק מהאידיוטים האלה כנראה ינסו למכור את החתולה ב-eBay במודעות עם אותיות קידוש לבנה מודגשות, שיתארו אותה, למשל, כך: החתול הזה כנראה ראה את ג'וס עירום והוא נדיר ויחיד במינו!"


2009


ברק איש עתיר זכויות במסך המפוצל ואחד ממקימיו מסביר באופן יצירתי מדוע הבאנרים שקופצים על המסך הם כלי שיווקי גרוע:

הדבר אפילו גרוע יותר, כשמדובר בפרומו מתוחכם יחסית. אתה יושב וצופה בסדרה שבה מנסים לפענח איזשהו פשע. באמצע החקירה, פתאום מופיע על המסך הכיתוב "אני יודע מה אתה חושב עכשיו". בשנייה הראשונה, אתה חושב לעצמך: "איזה יופי! יוצרי הפרק מנסים לגרום לי להשתתף בצורה אינטראקטיבית  בפתרון התעלומה! איזו סדרה נהדרת". בשנייה שאחרי, אתה מבין את הכוונה שמאחורי הכיתוב ותוהה אם הם באמת יודעים שאני חושב ש"yes האלה כל כך מעצבנים! תפסיקו להפריע לי לראות את הפרק!", ובלי שאתה שם לב, פספסת עשר שניות (ולפעמים יותר) מהניסיון של הבלשים לנסות להבין למה הרוצח השאיר פרח על הגופה.

 

2010


בשנת 2010 היו, איך לא, המון  סיכומי עשור מעולים

והיו גם בין היתר שתי התייחסויות מעניינות לסדרה שמסתיימת ולסדרה שמתחילה

סיוון כהן מנתחת כחוויה פילוסופית את הסדרה אבודים שמגיעה לעונתה האחרונה באותה שנה:


אך העניין לא נגמר כאן. כפי שהבדיוני מחלחל למציאותי, המציאותי מחלחל גם לבדיוני. אלמנטים מהעולם האמיתי - החדשות, הספורט וכו' - נכנסו לסדרה בניסיון להוכיח כי העולם החיצוני אכן קיים מחוץ לאי (כאשר בן מראה לג'ק שקבוצת הבייסבול – הרד סוקס ''Red Sox זכו באליפות העולם בניסיון להראות לו שהעולם החיצוני אכן ממשיך להתקיים, הקבוצה בעולם האמיתי של הצופים בבית אכן זכתה לראשונה באליפות זו.) הגבולות הברורים בין העולם של הצופים לעולמם של גיבורי סדרה מתמוססים. מה שפעם היה ברור כדיכוטומיה של שני צדדים כבר לא עובד בצורה זו.

 

ואיש המערכת okok4 מציג לקוראי המסך המפוצל את "קומיוניטי"  בכתבה "אני והחברה" ותוך כדי כך סוקר את התפתחות ז'אנר הקומדיה בטלוויזיה:

מי שעוקב אחרי טוריו של סייד קשוע במוסף "הארץ" ודאי הבחין שאחת לתקופה מקדיש סייד טור שלם לכך שאינו מצליח לכתוב טור. זו כמובן טקטיקה מחוכמת ונושנה לכתוב טור על שום דבר, אבל לא רק - זאת גם דרך התמודדות עם משבר כתיבה. מעין שלב מקדים לפני פרץ היצירתיות הבא. אז מה קורה כשליוצרים ההוליוודיים נגמרו הרעיונות לקומדיות? כמו קשוע, הם יוצרים קומדיות על כך שקשה לעשות קומדיות. וכך קיבלנו את "המופע של גארי שנדלינג/לארי סנדרס", "הקאמבק", "גרוס פויינט", "30 רוק" ועוד קומדיות רבות אחרות שבמרכזן כאוס אחד גדול שנובע מהליך התקנתה של סדרת טלוויזיה. בקומדיות הללו סט הצילומים הפך למקום התרחשותה העיקרי של הסדרה והדיאלוגים בין הדמויות – לדיון רפלקסיבי על הז'אנר, גבולותיו וייצוגיו.

2011


פשוט יעל מתחילה לשתף את קוראי המסך המפוצל בחוויות הצפייה שלה בד"ר הו:

יש המון פרקים, ויש לי המון דברים אחרים לעשות, אז אני מתקדמת די לאט; כרגע אני רק איפשהו בתחילת עונה שמונה.

...ובשלב הזה חלק מהקוראים מן הסתם עוצרים ומגרדים בראש לכמה שניות: איך אני יכולה לצפות בעונה שמונה אם אנחנו רק בעונה השישית? (החלק השני של הקוראים כבר מכירים אותי ואת הפרויקט שלי, ויודעים שאני פסיכית, אז הם מן הסתם מדלגים על ההקדמה) - אבל צופי דוקטור הו הם אנשים אינטליגנטים ברובם, לכן אני מניחה שאחרי כמה שניות קלטתם בדיוק עד כמה גדול ומופרע לחלוטין הפרויקט שלקחתי על עצמי. אני צופה בדוקטור הו מההתחלה, בשנת 1963, ועד שביום מן הימים אדביק את קצב השידור של העונות החדשות, או עד שהשמש תהפוך לענק אדום ותבלע את כדור הארץ... כאמור, בעת כתיבת שורות אלה אני בעונה שמונה, כלומר בדיליי של כארבעים שנה. סוג של מסע בזמן משלי.

2012

אורלי ורמונה מביאות קצת התרשמויות מהמזרח הרחוק ב"אוכל שתייה גבר אשה":

אורלי: ואחרי יום עבודה קשה אין כמו לסיים את הלילה בשתייה מרובה...

רמונה: בהחלט, אהבת השתייה שלהם לא נופלת מאהבת האכילה. זה מעניין שכמעט ולא תראי עישון בסדרות (למרות שהוא נפוץ מאוד במזרח הרחוק) כי לעשן זה פויה אבל להשתכר עד אובדן חושים, להקיא ולהירדם מתחת לשולחן זה ממש סבבה. וכמובן, כמו שלנו יש את מושג הנהג התורן להם יש את הסוחב התורן – האומלל שאיתרע מזלו להישאר פיכח והוא נאלץ לסחוב על גבו את חברו השיכור. כשמדובר בגבר ואישה זו כמובן עילה לסצנה רומנטית בעליל...

וכשאורלי ורמונה במזרח מירב מבקרת על הסט של "מצב האומה" בסיום העונה הרביעית ורצה לספר:


בחלק השני של התכנית התארח דני סנדרסון, שלאכזבתי צילם את ההופעה מראש שלא בפני קהל, אבל לשמחתי השתתף בפאנל. לא ברור אם זאת נוכחותו המשמחת-תמיד, הוויסקי שנמזג בסתר או אווירת סוף העונה, אבל הפאנל הזה היה הרבה יותר משוחרר ועוד יותר מצחיק. צחקנו וצחקנו והרגשנו את התרגשות מסיום עונה מוצלחת במיוחד. "בתי, אל תתייאשי אם לא הולך לך בפעם הראשונה", אמרה אורנה באייטם "והגדת לבנך" לכבוד פסח, "בפעם הרביעית כולם יאהבו את זה".

2013


מיקה "מראיינת" את נתן פיליון:

ולפני סיום האם תוכל לספר למעריציו של ג'וס ווידון באתר עוד משהו שלא ידענו עליו? איזו תכונה או תחביב?

את יודעת זה כבר קצת מעליב שכשמראיינים אותי שואלים אותי שאלות על מישהו אחר, ואם זה לא היה ג'וס, שגם אני מעריץ אותו, הייתי נעלב כנראה באמת. אבל האמת היא שחוץ מעניין הגאונות שלו ג'וס הוא אדם נורמלי בהחלט, הוא לא עוסק בציד, הוא לא מומחה באומניות לחימה, והתחביבים שלו כוללים בעיקר לשבת ביחד עם אנשים שהוא אוהב, ולצפות בטלוויזיה...

 

2014


המסך המפוצל מציין את יום הולדתו ה-13 בכתבה מלאת ציטוטים משנות קיומו

ציטוט נבחר: - טוב אנחנו לא נעשה את זה, גם כך מספיק מסוכן כאן, אנחנו לא רוצים שהיקום יקרוס לתוך עצמו...

כמובן שהציטוטים שהבאנו הם רק קצה המזלג מכל שפע הכתבות, הפרויקטים דיוני הפורומים וכל שאר הדברים הטובים שהאתר הזה מכיל, והם נבחרו באופק אקראי על פי מידת ההתאמה שלהם להוצאה מההקשר ויעילות חיפוש הגוגל שלהם (סתם).

אנחנו מודים לכל הכותבים שכתבו כאן במהלך השנים, לכל המגיבים ולכל קוראינו, מזל טוב לנו!

תגובות (10)